גמ'. רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות'. מידי צרות כתיבא הכא ועוד צרות מלצרור נפקא, צרות לדר"ש נפקא ליה. צרה הכא כתיבא ה"ק ולקח ולקחה היכא דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי ואי לאו תרוויהו אסורין. ויבם ויבמה להתיר צרה שלא במקום מצווה.
בגמ' לעי' אמרי' לרבא שרבי אינו לומד צרות ועריות אלא צרות של עריות כיון שערווה אינה צריכא קרא. ולכאו' כך ס"ל לגמ' כאן שהק' רק על צרה ולא על הערווה מידי ערווה כתיבא הכא.
רבי לומד מהייתור של הה"א שצרה אסורה. והגמ' הק' מידי צרות כתיבא הכא ומשמע שא"א ללמוד צרות מהייתור של הה"א אפי' שזה ייתור ודרשה ויל"ע א"כ מה תי' הגמ' בה"ק, הרי הקרא לא מדבר על צרה.
רש"י כותב שמהייתור של ולקחה נלמד לקחת אחת ולא שניים וכאשר לא נאמר דין של אחת ולא שניים על שניהם הם אינם נופלות.
בתוס' הק' שא"כ יתכן שרק את דין זה אנו לומדים, וא"כ איך נדע שאם לא נאמר הדין בשניהם הם לא יפלו, ותי' שדין זה נלמד מקרא אחר בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ולכאו' אם דין זה נלמד מקרא אחר א"כ מדוע הוא נצרך שוב, ואיך הוא קשור לדין של שתיהן אסורות ומה הכריח את רש"י לקשר את דין הצרה לדין של בית אחד הוא בונה.
הרמב"ם פ"ח מהל' יבום הל' י"ד כתב כשם שהערווה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום שנא' אשר לא יבנה את בית אחיו בית שאתה בונה את כולו אתה בונה אתה בונה מקצתו, ובית שאי אתה בונה את כולו אי אתה בונה אפי' את מקצתו שהיה מותר ונמצאת צרת הערווה אסורה עליו שהרי היא אשת אחיו. ולכאו' מה שכתב שנלמד מהקרא של בית אחיו נסתר מהגמ' שלמדה מולקחה. [וברמב"ם בהל' ט' כתב שמ'ולקחה' ו'ויבמה' לומדים שמי שיש לך בו ליקוחין אתה לוקח יצא זה שאין לך בו ליקוחין. ג"כ אי"ז הלימוד של גמ' שלמדה שאי איכא תרי ליקוחין וכו' וכלל לא דיברה על הערווה. אומנם ייתכן שס"ל שגמ' ס"ל שערווה צריכה קרא והיא דנה על הצרה כיון שהקרא שמדבר על ליקוחין משמע על הערווה ורק שיש כאן ייתור של ה"א].
רש"י כותב שמקרא של ולקחה לומדים את הדין של בית אחד הוא בונה וע"ז הוא מוסיף שצריך שייאמר בכל אחת מהם את הדין של בית אחד הוא בונה. וזה כיון שלכאו' אין קרא לרבי על הצרה, אלא שני פסוקים של הדין של בית אחד הוא בונה ולימודו הוא מתוך הדין של בית אחד הוא בונה. וכדברי הרמב"ם. ולכאו' זה תי' הגמ' על הקו' שהבינה שלא נא' באותו קרא דין הצרה, והגמ' תי' שאה"נ, אלא שיש כאן שני פסוקים של בית אחד הוא בונה ומשם רבי למד ולכך פי' רש"י שהקרא מדבר על בית אחד הוא בונה כיון שבאמת הקרא לא מדבר על צרה כלל. ולכך הרמב"ם כתב שצרה נלמד מהקרא של בית אחיו. ולכאו' ללא שהיה נכתב פעמיים בתורה הדין של בית אחד הוא בונה לא היינו לומדים צרה ורק כיון שנכתב פעמיים אנו לומדים עוד דין בדין של בית אחד הוא בונה שמלמד שאף הצרה אינה נופלת ליבום. ויל"ע כיצד זה נלמד ומה נלמד משם.
רבי אומר לאסור צרות ועריות, ואף שהגמ' ביארה שהכוונה לאסור צרות של עריות מ"מ הוא כתב לאסור צרות ועריות ולכאו' הוא כתב עריות כיון שהצרה מקבלת איסור מהערווה ולכך זה לאסור צרות ועריות ולא לפטור צרות ועריות. וכן בהמשך הגמ' ואי לאו תרוויהו אסירין ולכאו' אי"ז רק הא"א אלא הערווה כיון שתרוייהו בלא יקח והאשת אח מגיע אחר שאין כאן קיחה. וכן ממה שהצריכה הגמ' לימוד לרבי להתיר צרה שלא במקום מצווה, מוכח שיש כאן איסור צרה. וכן ברמב"ם שכתב כשם שהערווה פטורה כך צרתה פטורה. ואם זה רק שהערווה פטורה ויש דין נפילה על כל הבית, א"כ אי"ז כשם כיון שהערווה פטורה מדין שאין בה ליקוחין והצרה פטורה כיון שהיא בבית שיש שם מי שאינו נופל, וכשם משמע מאותו סיבה. וכן הרמב"ם בהל' ח' כתב את כל מי שפטור מחליצה וייבום ולא הזכיר צרת ערווה, ולכאו' הוא כיון שהיא ערווה. הרא"ש והתוס' ישנים הק' שאזהרה שמענו עונש מניין. ולכאו' אי"ז אשת אח שהרי מה הקו' בזה אם הפטור הוא מדין הבית ול"צ לזה שום איסור. וכן מדוע רבי צריך להשמיענו שיש אזהרה בצרה אם יש דין נפילה בכל הבית. וממה שהבינו שיש אזהרה בצרה מוכח שהבינו שיש איסור בצרה לרבי ודין איסור זה נלמד מהדין של בית אחד הוא בונה כמו שפי' רש"י.
ויל"ע כיצד נלמד דין איסור צרה ע"י הערווה מדין הבית. וכן מה החילוק בין רבי לרבנן אם ישנו כזה.
תוס' הק' וא"ת חייבי עשה נמי נרבייה לחליצה דליכא אי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי. ועוד תימה דהשתא ליכא כרת בצרה וא"כ נרבייה לחליצה. ותי' דחייבי עשה כיון דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת בכלל ולקחה הוו. וצרה כיון שחליצה בכלל ולקחה היא נפטרה אף מהחליצה. ועוד דחייבי עשה תפסי בהו קידושין ולכך הוו בכלל ולקחה.
משמע בתי' הראשון שהתחדש לתוס' שחליצה הוא בכלל ולקחה ולכך חייבי עשה בכלל ולקחה ואינם פוטרים והצרה פטורה מן החליצה כיון שאין בה ולקחה.
והנה לכאו' מוכח מתוס' דמה שערווה פוטרת את צרתה אינו מדיני הערווה שערווה חמורה ומשפיעה את איסורה על כל הבית, אלא הוא שייך בכל איסור ולכך קו' היא רק על רבי ולא על רבנן כיון שלרבנן הוא דין בערווה שבגלל חומרת האיסור, האיסור נמצא בכל הבית. אך לרבי אי"ז תלוי בחומרת האיסור אלא בדיני הבית, איסורים שיש בהם דינים המשנים את דין הבית שלהם משפיעים את איסורם אף כלפי שאר הנשים שבבית. תוס' בהוו"א ס"ל שולקחה מדבר על ייבום, והתורה גילתה שייבום לבד נחשב כשינוי בדין הבית כיון שאין כוח לבית להפיל אותה לייבום, וא"כ דינה הוא להשפיע את איסורה אף על שאר חלקי הבית. וכן תוס' הק' מצרה שאם דינה הוא רק מהולקחה שמדובר בייבום, לא נדע שהערווה משפיע עליה את דיניה שפוטרים מחליצה כיון שאין כאן גילוי של התורה שאי נפילה לחליצה נחשב כשינוי בדין הבית, אנו יודעים זאת רק על ייבום שע"ז אמרה תורה ולקחה שינוי בדיני הבית הוא רק בייבום לא בחליצה. ולכך ס"ל שהערווה נותנת רק איסור לצרה שימנע יבום ולא חליצה. ובתי' הם ת' שולקחה זה חליצה ממילא שינוי בבית הוא רק בחליצה ויבום ולכך חייבי עשה אינם פוטרים, כיון שאיסורם אינו משפיע על הבית כיון שיש בהם זיקה קצת והם בכלל הולקחה. משא"כ צרה שהתורה פטרה מייבום וחליצה מולקחה, ממילא הערווה נותנת לצרתה את דיני הערווה שלה כדי לפטור מייבום וחליצה. ועי' בריטב"א לעיל ג: שכתב שיש לאווין עם דיני ערווה גבי קו' הגמ' דאזהרה שמענו עונש מניין שכתב שזה יפטור מחליצה וייבום כיון שיש ערווה שהוא לאו ויש ערווה שהוא כרת וחלק מדיני הערווה שהוא יהא ערווה לייבום, ולא כל ערווה חייבת לכלול את כל דיני הערווה [כמו סוטה שהיא בלאו אך היא ערווה 'טומאה נאמרה בה כעריות']. ולתוס' הרא"ש שחולק שם אפ"ל שלא חלק על יסוד זה שיש לאווים עם דיני ערווה, כיון שערווה אינה מוכרחת להיות עם כל דיני הערווה, ויתכן שהיא תהא ערווה רק לחלק מהדברים. ורק שם ס"ל שלא יהא הלאו עם ערווה.
בתי' השני תי' שלקחה צריך להיות שלא יהא בקיחה וחייבי עשה הם בקיחה. כיון שולקחה משמע לשון תפיסת קידושין וחייבי עשה תפסי בהו קידושין, ולכך אינם פוטרים צרתם כיון שהם שייכים בקיחה של הייבום. [ואף שהיום הם אינם בקיחה, מ"מ רק במי שאין לו קיחה בו מצד איסורו שאינה עומדת לו וחייבי עשה מצד החייבי עשה שבו היא עומדת אליו לאישות. ורק היום היא גם באשת אח, וזה אינו יכול לפטור כיון שהוא א"א דממילא].
ולכאו' יל"ע בדין שרק מי שאינו בתורת קידושין אינו בתורת לקיחה של יבום. ולכאו' רבנן חולקים ע"ז וס"ל שמי שפטור זה ערווה ואי"ז תלוי אם תפסי בהו קידושין אם לאו. אלא אם היא ערווה אם לאו, וע"ז אמר רבא שערווה ל"צ קרא לפטור שא"צ קרא לפטור ערווה, ואף על ערווה שיש בה קידושין א"צ קרא כמו שמוכח מסוטה ומקו' התוס' גבי נידה, וא"כ אין סברה לומר שרבי יחלוק ע"ז שערווה ל"צ קרא. וכן שתוס' כתבו שגמ' ניחא למ"ד ערווה ל"צ קרא, וא"כ איך שייך שפטור הערווה יהא תלוי בתפיסת קידושין אם א"צ קרא לזה. וא"ל שרבנן ורבי נח' גבי מה שערווה אינה צריכה קרא שלרבי צריך ערווה שלא תפסי בה קידושין, כיון שאם אי"ז צריך קרא וידעי' זה מסברא, ל"צ להיות מח' בעניין זה בין רבי ורבנן, וכן להוסיף עוד מח' ואי"ז מסתבר.