גמ'. איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר"ל הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת בין הוא ובין האחים חייבים על הצרה כרת ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחים אינם חייבם לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת. מ"ט דריש לקיש אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחיו כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי. ורבי יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי חליץ האי ואי בעי חליץ האי והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה.
יל"ע במה שהגמ' פתחה בדין המקדש חלוצתו, ולא אם הוא והאחין חייבים כרת על ביאה בחלוצה והצרה, שלכאו' זהו המח' בין ר"י לר"ל. וכן בהסבר מ"ט דר"ל, הגמ' לא ביארה מדוע האחים בכרת ונראה שזה פשוט לגמ' ור"ל חידש רק שיש דין של לא יבנה, ויל"ע מדוע האחים פשוט שהם בכרת, וכן ק' בדברי הגמ' 'האחים כדקיימי קיימי' ופ' רש"י באיסור אשת אח ולכאו' ק' שהרי הם היו מותרים בה, וא"כ איך הם קיימי באיסור אשת אח. וכן יל"ע בחילוק בין החולץ לאחים ובין החלוצה לצרות, ומה חידש כאן דין הלא יבנה, ומה היה לולי דין לא יבנה, וכן אם ר"י חולק על ר"ל במה שאחיו כדקיימא קיימא ובלא יבנה.
והנה ר"י אומר שני דברים מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי חליץ האי ואי בעי חליץ האי והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד איהי שליחות דצרה קעבדה. לכאו' נראה שיש כאן שני סברות, א. שלא יתכן יכולת לחלוץ ואח"כ שתהא אסורה באיסור כרת, ב. שליחותא וממילא כולם באותו דין. אך זה לא ייתכן שהרי א"כ אלו שני סברות סותרות כיון שמי איכא מידי לא מצריך שליחות, ושליחותא חולק על מי איכא מידי, וא"כ יל"ע מה סברת ר"י ומה אמר.
והנה ברש"י גבי מי איכא מידי ביאר 'מי איכא מידי דאי בעי האי אח חליץ ואי בעי האי אח חליץ שהרשות ביד כולם, וכו' והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרה בכרת וכן אחים על כולהו בכרת. האי שליחותא דידהו עבד דמעיקרא הרשות ביד כולם וכו' וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה וכן האחים על שתיהם. עכ"ל. ויל"ע א"כ מה נצרך ר"י לטעם השליחותא אם מה שהרשות ביד כולם גורם שלא יהא כרת, וכן יל"ע מה נצרך ר"י לדין של לא יבנה וכן יל"ע בשליחותא הזאת איך זה שייך.
ונראה מדבריו הק' שר"י מודה לר"ל שבלא דין הלא יבנה כולם יהו כדקאי קאי ורק אחר שנתחדש דין לא יבנה מי שקאי בלא יבנה מותר ומי שאינו קאי בלא יבנה אסור ור"י ור"ל נח' מי קאי בלא יבנה לר"י יש שליחותא ולכך כולם קאי בלא יבנה וכלם מותרים ולר"ל אין שליחותא ולכך רק האח קאי בלא יבנה. ולפי"ז המי איכא מידי הוא רק אחר סברת השליחותא וסברת השליחותא בא להסביר מדוע המי איכא מידי צודק שהולך על כולם, ולא רק על החולץ כסברת ר"ל. וכן נראה מרש"י לקמן שכתב 'מ"ד בעשה כר"י דאמר איהו שליחותא דאחין כעבדי וכי היכי דלדידיה הוה צרה בעשה לאחין נמי הוה בעשה. ומ"ד בכרת כר"ל דאמר לאו שליחותא דאחין קעביד הלכך הוא ניהו דקאי עלה בעשה אבל אחים כדקיימי קיימי'. משמע שללא שיהו בלא יבנה הם היו בכרת והשליחותא מחייב שהם יהיו בתוך דין הלא יבנה, ור"ל חולק על השליחותא ולא על המי איכא מידי. ומוכרח שהמי איכא מידי הוא סברא רק אחר דין השליחותא שאומר שכולם חלצו, כיון שר"י מודה שצריך את הלא יבנה, וא"כ ברור ששייך שהחולץ יהא אסור בחלוצתו. ויל"ע במה נח' אם יש שליחותא אם לאו.
הגמ' שאלה מ"ט דר"ל ות' שיש דין של כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ואותו דין הוא רק על מי שלא בנה, ואפ' להבין שרק מי שעשה מעשה של אי בנייה הוא נקרא לא בנה, או כיון שהתורה קראה זאת על החולץ ממילא רק עליו נאמר הדין של לא בנה, אך מי אמר לר"ל שעלה דידה הוא דקאי בלא יבנה, הרי הלא בנה הולך עליו והוא בדין של לא בנה, ומהיכן ר"ל יודע שרק היא בלא יבנה.
רש"י ביאר שחייב על הצרה כרת וז"ל 'אם היתה לה צרה ונפטרה בחליצתה של זו דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואין חולץ שני בתים ואותה צרה חמורה הימנה לעמוד על כולן באיסור אשת אח בכרת שנפטרה מהן כדמפרש טעמא'. עכ"ל.
לכאו' אין זה מובן מדוע רש"י צריך להביא כאן את הדין של בית אחד הוא חולץ, ונראה שיש קשר בין הדין של ר"ל לדין של בית אחד. עוד רואים ברש"י שאותה צרה היא חמורה הימנה ונראה שהיא חמורה בשני דברים א. שאסורה על כולם, ולכאו' אי"ז מובן שהרי מה חומרה יש בזה שאסורה על יותר אנשים, ב. שאסורה בכרת משא"כ היא עצמה באיסור לאו [ייתכן אשת אח]. ורש"י כותב שהסיבה שהיא אסורה הוא כיון שנפטרה מהן כדמפרש טעמא. בגמ' מפו' שזה כיון שהיא כדקיימא קיימא. ורש"י מסביר שהסיבה היא נפטרה מהן, וזו כוונת הגמ' בכדקיימא קיימא וזה כוונתו במה שפי' כדקיימא קיימא באיסור אשת אח. כדקיימא באיסור אשת אח כיון שנפטרה מהן. כ"ז צריך ביאור.
ונראה לבאר בסברת ר"ל שהנה נא' בתורה בית אחד הוא בונה, בית אחד הוא חולץ. וללא דין זה הסברא הפשוט' היא שיהא צריך לייבם ולחלוץ כל חדא וחדא כי זו דרישת האח, וכל עוד אין בונים את כולו חסר במה שהוא בנוי, וס"ל לר"ל שאחר שהתורה חידשה שרק בית אחד הוא בונה ורק בית אחד הוא חולץ ממילא התחדש שאין האח תובע את בניין כל הבית, אלא רק מקצת הבית. ומה שכשאחת חולצת השנייה נפטרת, הוא כיון שכל הזיקה קיים רק היכן שיש את תביעת המת וכשחברתה חלצה אין יותר תביעה של המת, ולכך לא שייך זיקה והיא נפטרת בחליצת חברתה. שע"י חליצת חברתה פקע מה שהיא מחוייבת לבעל, כיון שהחיוב שלה היה בצורה שבה הוא מעמיד את התביעה, ואת התביעה הוא העמיד בצורה של אחת משתיים. וללא הדין של לא יבנה, הו"א שאף החלוצה היא בכרת כמוש"כ התוס' והטעם הוא כיון שנפטרה כמוש"כ רש"י וקמ"ל קרא שהחליצה עושה לא יבנה, ולא יבנה הוא דין ששייך רק במי שנחלץ ולכך פשוט לר"ל שעלה דידה הוא דקאי בלא יבנה, ונבאר. בגמ' דף ל"ט. יש הו"א שאם יבם וגירש לא יוכל להחזיר את אשתו כיון שמצווה דרמי עליה רחמנא קיימיה והשתא קאי עלה באיסור אשת אח. למעשה הגמ' דוחה זאת כיון שהיא נעשית כאשתו ואינה רק יבמה, אך הגמ' לא דחתה את עצם הסברא של מצווה דרמי עליה קיימה והשתא קאי באשת אח. והביאור שתיאסר אף שלכאו' היא מותרת שהרי היא אשת אח בלא בנים והיא הותרה לייבום, הוא כיון שמה שאשת אחיו בלא בנים מותרת היא רק היכן שהביאה היא ביאה במקום מצווה, אך במקום שאין ביאה במקום מצווה היא אסורה, אישה שנפלה לייבום לעולם אינה מותרת לגמרי, אלא היא גם מותרת וגם אסורה, ביאה במקום מצווה היא מותרת, וביאה שאינה במקום מצווה אין במה שהיא אא"ח בלא בנים להתיר, ואדרבה הוא אוסר כי האא"ח עצמו תובע שהביאה תהא רק ביאה במקום מצווה ולא ביאה סתם. ממילא ללא הקרא של לא יבנה הו"א שהיום הביאה בחלוצה תהא ביאה של איסור אא"ח, שכיון שחלץ שוב לא שייך בה ביאה במקום מצווה, וכלשון רש"י על הצרה שהיא נפטרה, היא כבר לא בזיקה ואינה אשת המת אלא נפטרה וממילא היא תיאסר כיון שבכזה מצב שהיא נפטרה ואינה במקום מצווה, הביאה בה הוא ביאת איסור. ולכך גם הצרות הם כדקאי קאי כיון שמעולם היא לא היתה מותרת כשהביאה בה אינו מקום מצווה היא היתה גם בהיתר וגם באיסור, ולא התחדש עליה דין איסור בחליצה, היא קאי היכן שהיתה, באיסור, היכן שהביאה בה אינו ביאת מצווה כיון שנפטרה לשוק. ולפ"ז יובן מדוע הצרה חמורה הימנה במה שאסורה לכולם, שאי"ז חומרה בכך שאסורה על יותר אנשים, אלא בכך שהיא אסורה על כולם שאין בה יותר ביאה של אשת אח בהיתר, משא"כ החלוצה יש בה היתר לגבי החולץ, ולכך היא חמורה הימנה. ויש לעי' לפי"ז מה נתחדש בלא יבנה בין החולץ לחלוצה שתהא הביאה בה מותרת, שהרי אף היא נפטרה. וכן מדוע זה רק לחולץ עצמו.
ולכאו' ממה שרק החולץ עצמו הוא קאי בלא יבנה, מוכח שאין זה דין שנא' על החלוצה שביאה בה הוא ביאת מצווה וכדו', שא"כ אף לאחים היא תהא מותרת, אלא שמחודש בלא יבנה שהחליצה עושה קשר מסוים בין החולץ לחולצת, שמתיר אותה אליו, וייתכן אף ללא שיש כאן ביאה במקום מצווה, כעין ולקחה שנעשית כאשתו שאינו צריך ביאה במקום מצווה כיון שנעשתה לאשתו, [אומנם שם ייתכן שזה גופא נא' שזהו ביאה במקום מצווה וכך מוכרח החזו"א של נפילה שנייה לומר וא"כ יתחדש בחליצה דין מאוד מחודש שאינו קיים אפי' בייבום ועי' לקמן וכן ברשב"א שכתב שזהו ביאה במקום מצווה].
ובשי' ר"י נראה שללא הדין של לא יבנה ודאי היא תהא באשת אח כדקאי קאי שהרי כיון שנפטרו ביאתם אינו ביאת מצווה. ורק שס"ל שכולהו קאי בלא יבנה כיון שכולם חלצו וכולן נחלצו, וכיון שכולם חלצו ומי שחלץ קאי בלא יבנה ממילא מה שהוא מתיר את הצרות לאחין הוא בגלל המי איכא מידי שלא ייתכן שמי שהיה בידו לחלוץ, אחר חליצה יהא אסור ע"כ שיש כאן שליחותא. ור"ל אינו נח' על המי איכא מידי, הוא רק נח' על השליחותא. ויל"ע בשליחותא מהו הרי לא שייך כאן שליחות, ואם אי"ז שליחות א"כ מדוע היא מוגדרת חלוצה עד כדי שרצו שקרובותיה יפסלו מדין קרובת חלוצתו, ומה שהקרובות אינם פסולות הוא כיון שהפסול מדרבנן. וכן בגמ' האחים הם מוגדרים בלא בנה וגבי יבום נא' בהם כיון שבנה שוב לא יבנה וביאר רש"י שהם בנה מטעם שליחות, ואינו מובן איזה שליחות יש כאן.
ונראה בביאור הדברים, שהנה כל אדם שיש לו אחים והוא מק' אישה, הוא אינו מק' אישה רק לעצמו כי אם לכל אחיו, שהרי כאשר מת, מכוח קידושיו היא נזקקת לכל אחיו וזה אף ללא שיעמדו תחתיו וכדו', בקידושין שלו יש אישות אף לאחים, ואף בע"כ. וד"ז צ"ב איך ייתכן שאחד יקדש אישה ואחר יתקדש מכוח קידושיו לו עצמו. ללא שליחות ללא כלום. דין זה מוכיח ואף ר"ל אינו חולק על המושג הזה ורואים אותו אף בירושה ובעריות, שאדם אינו רק עצמו ללא כל שייכות לסביבתו אלא חלק ממה שהוא אדם זה שנכלל בו הסביבה שלו. אדם מקדש אישה בתור אדם, ומקדש אישה בתור אח. כיון שהוא מקדש בתור אח דין התורה הוא שאח בדינים של אח יכול לפעול אצל האח. זו סברת השליחותא. אדם אינו יכול לעשות דברים עבור אחר, אח יכול, אח הוא אח של אחיו, והוא מגיע בתור אח שלו, כיון שפעולתו היא בדינים של אחים. וגבי הצרות ג"כ יש לבאר שכיון שהיא צרה לחברתה והיא באותה אישות עימה ממילא בדין התורה שבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים התחדש שיש יבום בצרה כשייבם. אדם יכול לקדש לאחיו אישה שיהא ביניהם אישות של ייבום ע"י קידושיו, כיון שייבום הוא דין שבין אחים. אח יכול לייבם את אחיו כיון שגם זה דינים של אחים. וכן אח יכול לחלוץ לאחיו כיון שזהו דיני האח כל דבר שאח מגיע בתור אח הוא יכול לפעול אצל האח. וכשם שאח חי חולץ עבור אחיו המת, כך אח חי חולץ עבור אחיו החי. זו סברת השליחותא, אח פועל ברשות האחים כשם שהוא פועל ברשותו שלו עצמו. וכן הצרה פוטרת את חברתה ונחלצת עבור חברתה כיון ששניהם יחדיו וכשם שאחים שכיון שהוא אח הוא יכול לפעול דברים עבורו, כמו"כ הצרה שהיא באותה אישות בענייני האישות היא אישה עם חברתה וכשמייבמים אותה היא אינה מתייבמת מצד עצמה, אלא היא מתייבמת בתור צרה לחברתה, וממילא יש כאן שייכות של הצרה לייבומים שלה ששניהם יחדיו באישות, וכל אחת בכל מעשי האישות הנעשים בהם הם כוללים אף את צרתם שכך הם אצל הבעל באישות. [וכעי' הביאור בצרת ערווה]. ואף שאין כאן ביאה בפועל על הצרה, א"צ כיון שהיא באותה אישות שנעשה בו הביאה והיא נכללת בביאה עם הצרה, וכן האחים הם אחים למעשה החליצה שאין הם צריכים לחלוץ בפועל כדי שיוגדרו כחולצים, אלא שאחד יחלוץ כאח והם יגודרו כחולצים כיון שהם אחי החולץ, ומעשה החליצה בכוחו להתייחס לאחים, כיון שהם כלולים באח החולץ כאחים ובדיני האח אחים יכולים לעשות עבור האח האחר. ממילא יש כאן ביאה בפועל וחליצה בפועל שהיא צרה לחברתה והוא אח לאחים. והם אצלו במעשהו הם אחים אצלו וכך הם נכללים בו בתוך צורת האדם הכללית שבו. וזמ"ש רש"י שיש כאן שליחותא כיון שהרשות ביד כולם, וביאור הדבר שיש לאדם רשות שהיא רק בידו, ויש לאדם רשות שהיא ביד כולם, רשות של אחים היא רשות שהיא ביד כולם. אי"ז רשות של האדם אלא זו רשות של כולם, וכולם פועלים ברשות זו ויבום הוא ברשות הזו, וכל דיני הייבום הם ברשות הזו. ודבר זה צריך להרחיב בו יותר.
לפי"ז ר"י ור"ל נח' רק אם מה שאמרה תורה בית אחד הוא בונה שעדיין צריך לבנות כל הבית וזה קיים בתביעת האח המת ממילא בדיני האח החי נכללים בו כל האחים במעשה החליצה או הייבום שלו, וכן כל הצרות נכללות במעשה הייבום או החליצה של הצרה, וזו שי' ר"י. ור"ל אינו חולק על זה ששייך שליחותא ורק שס"ל שכאן אין שליחותא כיון שמספיק שחלק מן הבית יחלוץ וחלק ייבם, ממילא א"צ כלל שליחותא ולא נכלל בדיני האח כאן שהוא בא בתור כולם כיון שא"צ את כולם. וכולם מודים שיש את המי איכא מידי, שמי שחלץ לא שייך שתהא עליו בכרת, ורק נח' למי יש את המי איכא מידי לר"ל זה רק על החולץ, ולר"י זה על כולם בגלל השליחותא.
הרשב"א נח' על שי' הראשונים שללא דין הלא יבנה החלוצה תהא אסורה. לשי' כל שהותרה לייבום וחליצה היא מותרת ואינה יכולה להיאסר באא"ח כלל. והוכחתו מר"י דמי איכא מידי שמשמע שאף ללא דין הלא יבנה היא תהא מותרת. ומה שר"ל נח' על ר"י, הוא כיון שס"ל שדין התורה שבית אחד הוא בונה, מלמד שכאשר נפלו חמש צרות לחמש אחים רק אחת נפלה לייבום וחליצה, ורק אח אחד יש לו יכולת לייבם, ושאר האחים והצרות יש עליהם ולהם זיקה, אך הם לא קיבלו יכולת לייבם ולחלוץ, ומעולם לא הותרו. ולכך הם בערוות אשת אח שלא במקום מצווה כיון שא"א לייבם אותם ואין באשת אח שלהם ביאה במקום מצווה שתתיר אותם. ור"ל מודה למי איכא מידי, ורק שס"ל שהמי איכא מידי הוא רק על החולץ והנחלצת, כיון שרק הם נפלו לייבום. ור"י ס"ל שכולם נפלו לייבום כיון שבית אחד הוא בונה מלמד שע"י אחת וע"י אחד נבנה כל בית האח.
הגמ' פתחה בדין קידושי החולץ כשמת שלא יהא יבום. וביארו הראשונים שאין ייבום כיון שהם בכרת עליה, והיא ערווה וצרותיה צרות ערווה ואינם נופלות לייבום. ובריטב"א כתב שהגמ' כתבה זאת כיון שזה החידוש של הגמ', וכל מה שהגמ' הביאה את הדינים של הוא קאי עלה בלא יבנה והם קאי בכרת היה עבור הדין הזה שלא יתקדשו. ומבואר שהדין שאינם יכולים לייבם מבאר את גדר הלא יבנה.
והנה לכאו' ק' דין זה, הרי בכל נפילה שנייה לר"ל האחים הם בכרת על מי שייבמה ואין בהם את דין הלא יבנה. כיון שאותו אח ייבם הם בכרת של אשת אח שלא במקום מצווה ולא שייך בהם ביאה במקום מצווה. ולרשב"א יק' ביותר, שס"ל שבכל נפילה רק לאחת יש את היכולת להתייבם ורק אחד יכול לייבם, וא"כ איך שייך נפילה שנייה בייבום. והחזו"א תי' ע"ז שכאשר הוא מייבם את שמעון הוא מייבם אף את ראובן ולכך ביאתם אינה ביאת מצווה. ולרשב"א התי' הוא שלוי מקבל את כוח שמעון לייבם את ראובן כשמייבמה ולכך הוא יכול לייבמה. אך ק' דא"כ אף החולץ ליבמתו וחזר וקידשה, שנאמר שכשם ששמעון היה עליו דין של לא יבנה, א"כ אף בנפילה שנייה שדין שמעון יעבור ללוי, או שכולם יוכלו לייבם, שהרי בכל נפילה הם בכרת ואח"כ כיון שהם יכולים לייבמה הם מותרים. וא"ל שמותר לו ביאה שאינה קשורה לאח אלא שהלא יבנה מחדש כאן שהוא יכול לבא עליה ללא קשר לאח המת, כיון שהרשב"א לא יוכל לומר כן כיון שלשי' היתר הביאה הוא כיון שהותר באא"ח ושוב אינו יכול ליאסר בה, וכ"ז הוא רק היכן שלא קיים מצוות ייבום, שאז מצד המת יש רצון שאחיו ייבמה, אך אם קיים את מצוות הייבום היא תהא בערוות אא"ח, כמו שמוכח בגמ' דף ל"ט. וא"כ כאן מוכרח שזו ביאה במקום מצווה שהוא מקיים בצורה של לא יבנה בנייה של המת וק' מדוע שאר האחים אינם יכולים לייבם.
ולכאו' מוכח שיש כאן ביאה שבה הוא בונה את אחיו, אך חלק מהדין של לא יבנה הוא שהיא יכולה להיבנות רק מאותו אדם ויותר אינה יכולה להבנות מהאחים, ולכך לא שייך נפילה לייבום בביאה שנייה, כיון שהיא בלא יבנה, וביאור העניין הוא שאדם שחלץ לאא"ח כיון שהוא לא בנה את אחיו בצורה הראויה, שאחיו רצה ייבום, והוא חלץ, היא יותר לא ראויה והחליצה כמו קלקל אותה לעניין להתייבם שיותר האח אינו יכול לבנות אותו, והוא קבע את זה בה שהיא יותר אינה יכולה לבנות את בית אחיו. וללא הלא יבנה אף הוא היה אסור בה מטעם זה, ורק שהלא יבנה חידש לנתקה מלאו לכרת והביאור הוא, שהחליצה לא רק התירה אותה לשוק, אלא גם קבעה בה שיש לה קשר בינה לבין החולץ, קשר של חולץ כמו קשר של מגרש שהוא תמיד מגרש את אישתו. וכיון שכך החליצה לא קלקל לגמרי את היכולת לבנות כיון שהוא לא ניתק לגמרי את הקשר ביניהם, כיון שהוא חולץ ויש קשר של חולץ בינו ובינה. אך מה שהחליצה קבעה, הוא שהאחים אינם יכולים לבנות את אחיו דרכה כיון שהיא קאי בלא יבנה, היא מקולקלת וא"א לבנות אותה. ולכך בנפילה שנייה אי"ז שייך. ולשי' הרשב"א נראה שזה מה שחידש דין הלא יבנה שהיא מקולקלת ולכך אין נפילה שנייה.
המאירי כותב שאין לאו של לא יבנה ורק שיש לאו של אשת אח, וכן מדויק ברש"י שכתב שהצרה חמורה הימנה שאסורה על כולם והיא בכרת משמע שהיא חמורה במה שהיא בכרת. והיא עצמה אשת אח אך לא בכרת. ולפי"ז באמת הלא יבנה מחדש דין באשת אח ואומר שזו אשת אח שא"א לבנות, ורק הוא יכול לבנות אומנם לאו, אך הוא בונה. [אומנם, ברשב"א משמע שאי"ז אשת אח כיון שכתב שאחר שהותרה שוב א"א לה להיאסר באא"ח כלל, ומשמע שלא שייך יותר איסור אא"ח. וא"כ יש כאן איסור של לא יבנה].
יל"ע בקו' התוס' והראשונים שלכאו' סותרים זל"ז, שהנה התוס' הק' דאיך אפ' ללמוד מלא יבנה לנתקה מכרת ללאו הרי הוא נצרך לאם חלץ לאחת שלא יבנה את השנייה. ומשמע שא"א ללמוד גם שלא ייבם את השנייה וגם שיהיו קאי בלא יבנה, אך בראשונים בדף מ"ד [רמב"ן רשב"א ריטב"א] הק' להפך שאם מה שלא מייבם את השנייה אחר שחלץ לראשונה הוא מהקרא דלא יבנה א"כ ק' לר"ל אמאי הצרות לא קאי בלא יבנה. וכן ברש"י שכתב שלר"ל הוא על כל הצרות בעשה של בית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים, משמע שאפ' שהקרא ימעט מייבום וכן שיעמיד את כולן בעשה של לא יבנה, וא"צ לזה ייתור. ותוס' חולקים ע"ז. ויל"ע במה נח'.
ויתכן לפ' שנח' אם הלא יבנה הוא גדר שנא' בחליצה וביבום שפועל בצורה של לא יבנה, וזהו שי' הראשונים. ולכך א"צ ייתור כיון שהתורה מגדירה כיצד פועלת החליצה. משא"כ תוס' ס"ל שמדיני החליצה והייבום לא שייך יותר מקום מצווה כיון שחלץ לה, ורק שנתחדש דין של לא יבנה והוא דין ללא קשר לחליצה, והיום הביאה בה אינה ביאה במקום מצווה יותר, אלא ביאה של לא יבנה ואין הוא צריך יותר לבא בה ביאה במקום מצווה ולכך צריך ייתור של הקרא לחדש זאת. אך זה צ"ע מהגמ' לקמן ל"ט ועי' בקר"א שם. וכן יק' לפי"ז ע"ד החזו"א של נפילה שנייה. וצ"ע.
עוד יל"ע במה שכתב רש"י גבי הילודים והנולדים, שכתב שהילודים הם שנולדו אחר חליצה, והילודים הם שהיו בשעת חליצה, ולא חילק בין מי שהיה בחיי האח למי שנולד אח"כ, ומשמע שלר"י מי שנולד אחר מיתת אחיו קודם החליצה יותר באישת אחיו כיון שהחליצה מתירה. וזה צ"ע שהרי הוא לא חולץ. וכן שרש"י כתב שמי שנולד אחר החליצה הוא לא נאסר ע"י הזיקה כיון שנולד אחר הק' והחליצה בזמן שכבר אין זיקה. וצ"ע שהרי אין לו זיקה כיון שהוא לא בעולמו, וכן איך ייתכן השליחותא לר"י לפי"ז. וצ"ע.