גמ'. אר"ה א"ר שומרת יבם שמתה מותר באמה. אלמא קסבר אין זיקה. ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה. אי אמר הכי הו"א הנ"מ בתרי אבל בחד יש זיקה. ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד אי הוה אמר הכי הו"א אפי' מחיים נמי, קמ"ל לאחר מיתה אין מחיים לא דאסור לבטל מצוות יבמין.
ור"י אמר שומרת יבם שמתה אסור באמה. אלמא קסבר יש זיקה. ולימא הל' כדברי האומר יש זיקה. אי הוה אמר הכי הו"א הנ"מ בחד אבל בתרי אין זיקה. והא כי פליגי בתרי פליגי. אלא אי הוה אמר הכי הו"א הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה.
יל"ע כיצד אישות של אח עוברת לאח אחר, וכן מהו הזיקה ומה יש בו שאוסר אמה עליו משום חמותו. ומה נח' אי יש זיקה או אין זיקה וכן מה החילוק בין חד לתרי ומה הוא הפקעת הזיקה שמתירה. אך קודם יל"ע בקו' הגמ' ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה. שלא הק' ולימא אין זיקה, אלא רק הוק' שלכאו' ר"ה אינו מחדש דין, ולכך הק' שיאמר שהל' כדברי האומר אין זיקה ויל"ע מדוע הדיבור על זיקה הוא רק בנפק"מ שלה ולא בשאלה עצמה אם יש או אין זיקה. עוד יל"ע שמשמע שבפשטות הס' היא שיש זיקה שהרי אם היה אומר הל' כדברי האומר אין זיקה, היה משמע שיש זיקה לחד. ויש לבאר מדוע זו הפשטות, וא"כ מדוע ס"ל שאין זיקה. עוד יל"ע שבגמ' משמע שהוא מחדש דין בדיני הזיקה והוא בא להשמיענו שאין זיקה וא"כ מה הקשר של הדין שאסור לבטל מצוות יבמין לדין שאין זיקה. וכן אם היא אסורה מצד ביטול מצוות יבמין ולא מדין זיקה לכאו' אי"ז נכון לומר קמ"ל לאחר מיתה אין מחיים לא. כיון שאומנם למעשה הוא אסור בה מחיים אך זה מדין אחר וכשם שלאחר מיתה אין זיקה שזהו הדין שבא להשמיענו שאין זיקה, אף מחיים אין זיקה והוא אסור מדין חיצוני אחר, שאסור לבטל מצוות יבמין.
רש"י בד"ה אין זיקה כתב אין זיקה זיקת יבמתו שמתה לא אלימא למהוי כארוסה לאסור אמה עליו משום חמותו. משמע שמחיים הזיקה אלימא לאסור אמה עליו משום חמותו. וכן כתב רש"י לקמן כ"ז:, לדברי ר"ה שאין דין נאסרה בשניים זקוקות שמתה אחת מהם כיון שלאחר מיתה פקעה לה זיקה וכן כתב הרשב"א שלמ"ד אין זיקה אין הראשונה אוסרת חברתה לאחר מיתה, ומשמע שאי"ז דין של ביטול מצוות יבמין אלא שזוהי זיקה שקיימת כדי שלא יבטל את המצווה. וכן משמע מהתוס' ישנים שהק' שאף לרב יהא דין נאסרה ותי' שאין נאסרה על איסור דרבנן, והנה לכאו' באיסור של ביטול מצוות יבמין לא שייך נאסרה כיון שאין בה סיבה לאיסור אלא רק גזירה שלא יבטל את המצווה והוא מדיני ייבום, שייבם ולא יבטל את המצווה, וכן ששי' התוס' ישנים הוא שנאסרה אמרי' רק בערווה, וא"כ מוכח שמחיים יש איסור ערווה של חמותו מדבריהם, וסיבת התקנה היא משום דאסור לבטל מצוות יבמין. וזמ"ש בגמ' 'קמ"ל דמחיים לא' כיון שמחיים יש זיקה כיון 'דאסור בטל מצוות יבמין'. ועי' ברש"י תחילת ארבעה אחין שכתב שחולצות ולא מתייבמות כיון שהם צרות בזיקה, ולכאו' אי"ז מובן כיון שבגמ' שם אמרי' שלמ"ד אין זיקה הוא משום ביטול מצוות יבמין. אך לפי מש"כ יובן שלכו"ע הוא איסור של זיקה ואיסור של צרות.
לפי"ז המח' אם יש או אין זיקה הוא אם יש בקשר ביניהם סיבה שיהא בו איסור זיקה או שצריך סיבה של ביטול מצוות יבמין שיש לו איסור לבטל את הייבום ומחמת כך רבנן חידשו זיקה ואין מצד הקשר סיבה שיהא איסור קרובות.
יש מספר נפק"מ אם יש זיקה. א. איסור קרובות שע"י קידושין. ב. צרות בזיקה. ג. הפר"נ. ד. יבום ע"י הזיקה. ה. חליצה פסולה צריכה לחלוץ על כל אחד מן האחים. ו. קידש את אחותה שלא תפקע הזיקה.
והנה יל"ע שבגמ' דף כ"ח משמע שע"י הזיקה הוא אסור מדרבנן וכן הראשונים [רש"י רמב"ן רשב"א ריטב"א מאירי ונימוק"י]. כתבו שמה שאסורות ע"י הזיקה הוא מדרבנן. וא"כ ק' שה"נ הוא מדאו'. וכן לכאו' מה שלא פקע הזיקה בקידושי האחות הוא מדאו'. ורש"י כתב שהמ"ד שאין זיקה אפי' בחד הוא ר"ע כיון שלא קרינן לה אשתו. ולכאו' מה ההוכחה הרי ה"נ הוא דאו', וזיקה שתאסור הוא מדרבנן ואיך רש"י מקשר בין הדברים. וכן ק' דיש תנאים שס"ל שמפר וא"כ לכאו' האיסור קרובות צריך להיות מדאו'. עוד יל"ע דאם האיסור קרובות מדרבנן מה הוצרך רש"י להאריך שלא אלימה זיקה וכן ברש"י לעיל ח: שהאריך לבאר מדוע הזיקה אוסרת רק לייבום ואינה פוטרת הנפילה.
עוד יל"ע שאם אין זיקה א"כ מדוע היא אסורה לשוק, ובאו"ש כתב שהוא איסור מהתורה ולא כיון שיש לו בה זכויות והיא מחוייבת לו [ וכן משמע במאירי שכתב שמה שאין יוצאה לשוק הוא משום אריה הוא דרביע עלה]. אך זה צ"ע שהרי אמרי' בסוטה שהוא מקנא לה לשי' ר"ע וכן מ"ש רב לקמן שיבמה הרי כאשת איש והוא מקנא לה, ורב אין זיקה ס"ל. וכן בסוטה דף כד. היא מוגדת בתור אישה יותר מאשר ארוסה. וא"כ משמע שאף למ"ד אין זיקה יש ליבם זכויות ביבמתו. וכן משמע ברש"י שכתב זיקת יבמתו שמתה לא אלימא וכו'. ומשמע שיש זיקה ורק שאין הוא אלים להיות כארוסה לאסור אמה עליו.
והנה בגמ' בקידושין רצו להוכיח מיבום שמקדש בביאה ודחתה הגמ' מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ופי' רש"י שכן זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא. ובתוס' פי' שכן זקוקה ועומדת שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קידושי ראשון ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קניין.
מבואר שמחמת קידושי הראשון יש לו בה קניין ומה שהוא צריך זה לגמור שיהא אישות גמורה ביניהם. ובגמ' לא חילקו בין מ"ד יש זיקה לבין מ"ד אין זיקה, וד"ז הוא לכו"ע שהיא קנויה לו. והיא קנויה מדאו'.
והנה מקו' הגמ' מוכח שהיבם מקדש בביאתו, וקודם הביאה היא אפי' לא מקודשת לו. ולא משמע בתי' שהגמ' חלקה ע"ז, שלא תי' מה ליבמה שכן מקודשת לו אלא תי' שיש חילוק שהיא זקוקה ועומדת והיא אינה זקוקה ועומדת. בשניהם הוא מקדש רק שביבום הוא מקדש אחת שזקוקה ועומדת לו ולכך זה בביאה משא"כ בתחילת קניין שיהא ע"י כסף. וצ"ע שהרי אם הוא מקדשה מה התי' של זקוקה ועומדת מועיל. וכן מהו התחילת קניין ומהו הסוף קניין.
וכן מוכח שהוא מקדשה ממה שאין איסור קרובות מדאו' ע"י הזיקה ואחר הייבום יש איסור קרובות ומוכח שחסר באישות ביניהם אפי' דבר שאין בקי'. וכדי לאסור הוא צריך אישות אלימה כקידושין ולכאו' האישות הזו חלה ע"י הביאה. וזו לכאו' הוכחת הגמ' שהוא מקדש בביאה. אך מאידך ק' שאמרי' בגמ' דף ל"ט. שזיקת נישואין עושה נישואין והא מקבל נכסי מלוג. ונכסי מלוג הוא דין באישות שבין האישה לבעל שמחייב נשואה להביא לבעלה נכסי מלוג. וכן דין ה"נ נאמר רק בנשואה והוא דין באישות שהאישות מחייב שבעל יפר נדר אשתו הנשואה. וא"כ יק' שכתוב שהיא נשואה ומחויבת להביא נכסי מלוג ומפר נדריה מחמת האישות ומאידך היא אפי' לא מקודשת לו.
האחרונים תי' שיש חילוק בין השארות לקניין. שבזיקה מדאו' יש רק קניין שהיא קנויה לו לאישה. אך לעניין השארות היא אינה אשתו ולכך הוא מקדשה ולכך אין איסור קרובות שהוא דין בשארות. משא"כ ה"נ נכסי מלוג שהוא דין בקניין שמי שיש לו אישה שקנויה לו הוא מפר נדריה ומקבל נכסי מלוג. וד"ז צ"ב, וכן מדוע שלא יהא אף שארות, ממ"נ אם האח כוחו שאשותו תהא לאחיו א"כ שיהא לגמרי ומדוע זה נחלק.
ונראה לבאר ע"פ דברי הריטב"א בקידושין [שם] שכתב וז"ל 'אדרבא אימא לך שבזו שהיא תחילת קנין כסף עדיף טפי ואימא לך דביאה ראויה לגמור ולא לקנות לכתחילה שכן היא לעולם גמר מעשה וכסף ראוי לקנות בו לכתחילה ולא לגמור. ולכאו' אי"ז מובן מדוע שיהא ראוי שתחילת העשייה הוא דווקא ע"י כסף, במה הוא יותר ראוי מביאה. ונראה מדבריו הק' שיש באישות עם האישה כמה דברים שכל אחד ראוי שייעשה ויחול בצורה שונה. ונבאר.
בעל שנושא אישה הוא מתחייב בשאר כסות ועונה לאשתו, וכן היא יש בה חיובים לבעל. ישנם חיובים שנראים מובנים שהם חלק מהאישות כגון עונה וכדו'. אך ישנם חיובים שאינם נראים חלק מהאישות. כגון ה"נ שנראה שאי"ז מדיני האישות. אך אי"ז נכון כיון שא"כ מה הקשר בין זה לנישואין, ולכאו' כל הדינים שבין הבעל לאישתו הם מכוח ודיני האישות. והאישות מחייבת שדברים של האישה יהיו של הבעל ודברים אחרים שלה יהיו שלה. כל הדינים שיש באישה נשואה הם מתחייבים מכוח האישות, ודין הבעל מחייב את הדברים האלו, דיני הבעל לגבי האישה מגדירים את דיני האישה. הרשות ממון של האדם ורשות הנדר שלו וכל הרשויות שלו הם חלק ממנו. אדם כשנושא אישה הוא נושא אף את הרשות נדר שלה כיון שזה חלק ממנה ובנישואין הוא מתאחד עמה ולכך הוא מפר את נדריה כיון שהיום הנדר שלו כיון שרשות הנדר שלה הוא ברשותו. איסור קרובות שע"י קידושין ג"כ בא ע"י קידושין ומחמת הקידושין. כיון שהאדם מקושר ומאוחד עם קרוביו וע"י שמאחד עם אשתו ממילא הוא קשור אף לקרובי אשתו. הקידושין לאשה הם קידושין אף לעניין מה שהיא קרובה של קרובותיה, אף לדבר זה שהו חלק מעצמותה הוא מקדש אותה. אך יש חילוק בין מה שהוא מקדשה לעניין הרשות הממונית ומה שהוא מקדשה לעניין הקרובות. הרשות הממונית הוא דבר חיצוני באדם הוא משמש לעניינים החיצוניים יותר. משא"כ הקשר לקרובים שהוא דבר פנימי יותר באדם. קרובים הם עצם צורת האדם והם מוכרחים לעצם צורתו, משא"כ ממון שאינו מוכרח שיהא לאדם ואי"ז משנה למהותו הפנימית אם יהא יותר בעל ממון או פחות. נמצא שאדם המקדש אישה הוא מקדש אותה לעניין החיצוני שבה שכולל רשות ממון נדר. והוא קרוי הקניין באישה ויש את החלק הפנימי מה שהוא מוכרח באישה שהוא עצם האישה שהוא השאר. הריטב"א כותב שהעניינים הפנימיים שבנישואין ראוי שיעשו ע"י הדברים הפנימיים שארות ע"י ביאה והקניין החיצוני שבאישה קניין הדברים שאינם מוכרחים בעצם האישה ראוי שיקנה ע"י דבר חיצוני כסף. בקידושין שאדם מק' אשה יש בקידושין את היבום. מה שאומר שהיא מקודשת לכל האחים ע"י קידושיו. וזה כיון שהאדם יש בו את מה שרשותו שלו ויש בו את 'הרשות ביד כולם'. כמש"כ רש"י לגבי השליחותא דאחים קעביד. הרשות של האדם פועל אף עבור הקרובים כיון שהוא והם באותה רשות. וזה דיני ירושה. [ועי' בתד"א שיש שם הו"א שגזל האח מותר]. מה שאדם מוריש מה שאינו רק ברשותו שלו אלא ברשות ביד כולם הם הדברים שאינם מוכרחים בעצם מציאותו. מה שמוכרח בעצם מציאותו סותר את מציאותו אם הוא יהא אף ברשות קרוביו. ולכך השארות שבאישות שייכת רק לו כיון שאם היא תהא ברשות ביד כולם זה יסתור את מה שהיא אשתו, וזה לא ייתכן, ולכך האח ביבום האחים יש להם רק את הקניין שבאישה בקשר של נישואין מכוח קידושי המת כיון שדבר זה שייך לרשות שביד כולם, משא"כ השארות הוא חלק מעצם האדם ואי"ז שייך לרשות שביד כולם ולכך אין איסור קרובות. נמצא שלעניין הקניין שמביא לנכסי מלוג הוא נשוי לה, משא"כ לעניין השארות שמביא איסור קרובות הוא צריך לקדשה כיון שהאח אינו יכול לזקוק אותה אליהם בעניין זה כיון שזה סותר את עצם מה שהוא נשוי לה.
[ייתכן שזה הטעם שבן שנולד מייבום אין לו דין ערווה של אשת אביו מאשת המת, אף שנא' בתורה 'וירא אונן כי לא לו יהיה הזרע'. והוא כיון שהוא בן של אישות של אב שאינה מביאה איסורי קרובות, הוא אינו בן משארות].
מה שנח' בכ"מ על הזיקה ודיברו על הנפק"מ ולא על השאלה אם יש זיקה, הוא כיון שלכו"ע יש זיקה ביניהם, וכדברי הגמ' בקידושין שאין להוכיח מיבום לקידושין שיהא חל בביאה, וא"כ המח' אינה אם יש זיקה או אין אלא מה חוזק הזיקה שלו בה, וזה מתבטא בנפק"מ.
המח' באיסור קרובות שהוא מדרבנן אינו האם רבנן גזרו שיהא זיקה האוסרת אם לאו, אלא שרבנן ראו את הזיקה דאו' שיש כזיקה האוסרת. וכמו שמוכח מרש"י שמאריך לבאר שזו אינה זיקה אלימא. ובדף ח: כתב שזה אלים רק ליבום ולא לחליצה. ורש"י תלה מח' זו במח' אם מפר נדריה שהוא מדאו' ושם זה תלוי בחוזק הזיקה. ומוכח שודאי אם הזיקה אלימא שמפר נדריה היא עצמה סיבה שרבנן יגזרו, ולא שנח' האם יש סיבה לגזור איסור בזיקה אלימה.
ויל"ע מדוע יש הכרח שרבנן ידונו זיקה כזו כזיקה אוסרת. והנה רש"י בכמה מקומות מקשר את האיסור קרובות לדין שמפר נדריה. ולכאו' הה"נ היא עצמה הסיבה לאיסור קרובות, שזיקה שאלימה שיפר נדריה היא צורה של אישות, ולכך רבנן גזרו איסור קרובות ע"י זיקה זו או גזירה של מחזי כמו שמשמע בתוס' שכתבו שנראה כנושא אחות זקוקתו, אך מאידך הם לא כתבו כנושא אחות אשתו, וכן לכאו' א"כ זה גזירה לגזירה, אומנם יתכן שזו גזרה אחת. אך יתכן שמדרבנן זה מצב של אישות ולכך אסרו. וזה לכאו' דברי המאירי בנדרים ע"ד. שכתב שמתוך כך שהיא כארוסה לעניין איסור קרובות היא חשיבא כנשואה לעניין ה"נ. ודבריו צ"ב כיון שס"ל שאיסור קרובות הוא דרבנן [עי' מאירי כז:], וא"כ איך איסור קרובות מדרבנן ייתן לו ה"נ מדאו'. ולכאו' כוונתו היא שזיקה שרבנן רואים בה זיקה האוסרת קרובות היא זיקה עם הפ"נ דהא בהא תליא. כיון שרק אם הוא מפר לה נדריה זה נחשב לקשר יותר אישותי, ורק ע"ז רבנן אוסרים.