נאמר בתורה 'כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה ויבמה' 'והיה הבכור אשר תלד יקום תחת אחיו ולא ימחה שמו מישראל'. בתוך דין האישות של האח מונח שאם הוא ימות אחיו יקום תחתיו וימשיך את ביתו.
אך יל"ע איך תיתכן אישות ביניהם הרי סו"ס היא ערווה עליו שהרי היא אשת אח.
והנה אומנם יש כאן ערוות אשת אח, אך מ"מ יש גם מצווה שדוחה את ערוות האשת אח מדין עשה דוחה ל"ת.
בראשונים מבואר שלא נאמר בתורה ערוות אשת אח במקום היבום, אך מאידך הק' שנלמד ממצוות ייבום שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת.
אף במעוברת ותגדלנו וביאה שנייה אין שם ערוות אשת אח אפי' שלא מקיים מצווה בביאתו.
בגמ' לט אמרי' שצריך לימוד של לקחה נעשית כאשתו לכל דבר להתיר בליקוחין שניים. וצ"ע אם לא נאמר איסור א"א בכזה מקום.
בחייבי לאוין לא הותרה הביאה שנייה כיון שאין עשה על אותה ביאה, מאידך מצד ערוות הא"א זה הותר.
ר"ש שקאפ ביאר שבעשה דוחה ל"ת אי"ז שנשאר החפצא אסור ורק הותר לאדם, אלא שבמקום המצווה אין איסור וכל האיסור בחפצא הוא רק היכן שאסור לאדם, ולא ייתכן שיהא מותר לאדם ואסור מצד החפצא כיון שכל הבריאה הוא ע"פ התורה מהתורה.
לפי"ז בייבום לא נאמר ערוות א"א ולכך יש ליקוחין כיון שאינה ערווה וכן בתגדלנו מעוברת וביאה שנייה הותר כיון שהותרה הלקיחה ע"י המצווה, וממילא אם גירשה נאמר שאי"ז מקום מצווה שאין הוא בא מצד המצווה אלא מצד ליקוחין מעצמו ושם יש א"א. אך בחייבי לאווין א"נ שהאיסור הוא בביאה שאין הלאו מתנגד לאישות שם אין היתר מצד המצווה שהתירה את הליקוחין משא"כ א"א שמתנגד לליקוחין אין הוא יכול להתנגד לזה יובן. אך הגרי"ז כתב שחייבי לאווין מתנגדים לאישות וכן מוכח לכאו' מתוס' דף כ: שכתבו שדין נעשית כאשתו לכל דבר היה מתיר חייבי לאווין, וכן עדיין צריך ביאור תגדלנו ומעוברת.
מו"ר רה"י זצ"ל הוכיח מתוס' י. שערוות א"א הוא מצד שפוגע באישות כמו באשת איש. וכן מובא בשם ר"ח בשם ר"א מפונוביז'. ולפי"ז לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת כלל. וכן בגמ' נד. אמרי' שבעל אוסר ומשמע שאי"ז קורבה, וכן אמרי' שם שא"א הוא כנידה, ועשה דוחה ל"ת לא משמע שהוא כנידה. [ובתרגום יונתן על כנידה כתב שנאמר רק בא"א מחיים ולא לאחר מיתה]. וק' מה שדימו הראשונים לעשה דוחה ל"ת.
ונראה שאף שבפועל אין עשה דוחה ל"ת, מ"מ מה שהוא יכול להקים שם לאחיו אינו סיבה להתיר את הערווה, שהרי אף אב יכול להקים שם כמו יהודה והוא אינו מותר, וא"כ מה שיש כאן יבום באישות המת, הוא עצמו העשה דוחה ל"ת. [אהבה דוחה יראה, כמוש"כ הרמב"ן].ולפי"ז החילוק בין חייבי לאווין לא"א הוא שא"א אי"ז עשה דוחה ל"ת וחייבי לאווין זה עשה דוחה ל"ת.
לפי"ז יובן הרשב"א שכתב שאף שאין זיקה מ"מ הותר הא"א, כיון שמצד אישות המת אין כלל ערוות אשת אח, ולכך אפי' שמצד האח אי"ז מקום מצווה מ"מ באישות של המת לא מונח הא"א כיון שהוא תובע ייבום. וכן יובן מש"כ הרמב"ם שאם חלץ ובא עליה עובר רק בעשה, כיון שמצד המת אין פגיעה באישות היכן שהוא תובע יבום.
אומנם אם גירש י"ל ששם יש פגיעה באישות המת כיון שלא מגיע בנישואין השניים מצד לקיים יבום, אלא לישא אותה מצידו. וקמ"ל קרא כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. שמתבטל לגמרי דין האשת אח. וכן ברש"י שאם קידש ובעל פגע בערווה י"ל שכיון שקידש א"כ ביאתו אינה מצד יבום וכזו ביאה יש בה פגיעה באישות האח.
אך יל"ע בזה שבתוס' דף ג' ע"א משמע שא"א היא ערווה מדין קורבא ורק שהיא פחות קרובה מאשת בנו. וכן משמע ברמב"ם שכתב שאיסורה משום שאר, וכן ביד רמה ובריטב"א שכתבו שרק כיון שצורת המצווה היא כך אי"ז דחייא, ובריטב"א כתב שכן תי' ר"י בתוס'. והרמב"ן בתורת האדם שדימה דין טומאה בכהן להיתר א"א בייבום. וכתב שכיון שזו צורת המצווה בדחיית העבירה אין זה דחייה אלא היתר ולכך א"א ללמוד משם לשאר מקומות שהם דחייה.
ור"א חילק בין היתר במצוותה בכך לשאר עשה דוחה ל"ת שבמצוותה בכך מצד האיסור אין איסור משא"כ בדיחוי שרק מצד המצווה אין היתר אך מצד האיסור צריך להיות איסור, ורק שמצד המצווה אנו מתירין. אך זה לכאו' ק' כיון דסו"ס אם יש דחייה אין האיסור כוח לאסור וא"כ מה החילוק, שהרי לעולם לא יהא באיסור מצד עצמו כוח לאסור כנגד המצווה. ואם הותרה הוא אף שלא במקום מצווה, אי"ז נכון שהרי אם גירשה צריך קרא להתיר, וכן בתוס' כתבו שזה דחויה, והריטב"א כתב שתוס' ס"ל כהרמב"ן.
וז"ל היד רמה 'דשאני איסור אשת אח דכי קא מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה הוא דמידחי אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע אבל היכא דמת בלא זרעא לא אסרה תורה ואמטול הכי שריא ואפי' בביאה שנייה'. וכ"כ הרמב"ן גבי טומאת כהן לקרוביו, 'וכה"ג לאו דיחוי הוא דחד שמא הוא ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי. ואח"כ כתב שכן הוא גם ביבם גבי איסור אשת אח'. וכן בריטב"א 'דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחייה בשום צד לא חשיבא דחיה ואשכחן דכוותה שאי אפשר לקיים עשה דלה יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל.' אומנם בתוס' דימו את מצוותו בכך לכילאים בבגדי כהונה וכתבו 'דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכילאים ואין זה הותר מכללו'. ולכאו' אינו כהריטב"א שכתב שלא חשיבא דחייה.
אומנם אחר שהריטב"א כתב שפי' הוא כתוס' א"כ לכאו' אף לריטב"א ולרמב"ן זה דיחוי כמו בכל עשה דוחה ל"ת שהרי אף למ"ד דחוייה אין כאן מציאות של עבירה כמוש"כ רשש"ק, ורק כיון שזו צורת המצווה שהיא נאמרה רק במקום דיחוי א"א ללמוד ממצווה זו שתדחה כיון שמדיני הלימודים א"א ללמוד ממצווה שצורת מצוותה היא רק ע"י שעוברים על איסור מסוים אך לגבי הדחייה אין חילוק בין מקום שמצוותה בכך למקום שאין מצוותה בכך שבשניהם זהו המצווה שדוחה את האיסור וכך נראה מדברי הריטב"א 'שאי אפ' לעולם אלא בדחייה' ומשמע שיש דחייה שזו צורת הקוים של המצווה, 'לא חשיבא דחייה' שאי"ז נחשב לדחייה שנוכל ללמוד ממנו כיון שזו צורת המצווה, אך אין חילוק בין עצם הדיחוי. וייתכן שזה אף מש"כ היד רמה ורק ביאר את טעם המצוותו בכך. אומנם הוא כתב שמטעם זה הותרה נמי ביאה שנייה ומשמע שס"ל שאין כאן מצווה בביאה שנייה והיא הותרה רק כיון שאין כאן איסור שיש כאן הותרה שהתורה לא אמרה איסור באשת אח, משא"כ לריטב"א ביאה שנייה הותרה כיון שזה חלק מהלקוחין כמוש"כ 'כיון דכתיב ולקחה לו לאישה הא ודאי כל שמקיים יבום ומקח שלו הכתוב התירה לו שתהא כאשתו'. וכן ברשב"א שכתב 'דהא כי כתיב ולקחה לו לאישה ויבמה לא להתירה לו ביאה ראשונה בלבד ולאוסרה לו מראשונה ואילך'. וכן בתוס' שכתבו 'דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ חייבי לאווין לא דחיא כיון דרשות הוא'. ומשמע שיש כאן מצווה שתהא אשתו וזה דוחה את ערוות האשת אח כיון שזהו חלק ממצוות הלקיחה אך חייבי לאוין אי"ז דוחה כיון שזה רשות'. הביאה היא ביאת רשות משא"כ הליקוחין שהם מצווה וערווה היא כנגד הליקוחין, היא אינה יכולה להתנגד לליקוחין. וגבי תגדלנו וביאת מעוברת צ"ל דכיון שיש באישות המת את עניין הלקיחה ממילא אין ערוות אשת אח כיון שזו קורבא שע"י קידושין וכאן הקורבא שע"י קידושין מחייב את נישואיו אליה שהרי ערוות אשת אב ואשת אח וכל העריות שע"י קידושין אסורות מחמת שהוא פוגע בביאה בערוות האח והאב, כמו שכתב הרמב"ן באחרי מות. וכאן קרבתו זאת מחייבת את הייבום, ורק מחמת קרבתו הוא מייבמה, וממילא לא שייך שקירבה המחייבת יבום תחייב ריחוק. ולכך אף בתגדלנו ומעוברת ל"א שיש ערווה אף שאינו מצווה בזה מ"מ לא שייך שיהא כאן ערווה של ריחוק היכן שיש תביעת יבום. וא"כ אף לגבי ביאה שנייה נאמר שתביעת האח עומדת אף בביאה שנייה שרצונו תמיד שאחיו יקים לו זרע, אך חייבי לאווין אינם נידחים כיון שאי"ז מצווה. ולפי"ז המצוותו בכך שא"א ללמוד ממנו, הוא כיון שאי"ז עשה דוחה ל"ת רגיל, אלא עשה שמגיע מאותו סיבה של הלא תעשה, כיון שהלא תעשה הוא מטעם קורבא, והוא סיבה לריחוק שהאח לא יגלה את ערוותו, וכאן הייבום שמגיע רק מצד מה שהוא אח הוא סיבה שיגלה את ערוות אחיו. לפי"ז יובן מדוע הערווה הזו היא כנידה, וכן ההו"א שם בגמ' שיהא מצוותה בכך בצורה של הותרה, כיון שבקורבא שלו יש את הייבום של אחיו כמוש"כ הרמב"ן עיי"ש.
לפי"ז אף ליד רמה ביאה שנייה הותרה כיון שהוא במקום יבום, במקום תביעת האח. כמוש"כ 'דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום', שמקום יבום הוא המתיר וממילא לא אסר רחמנא שהרי זהו עשה דוחה ל"ת וכמוש"כ ר"ש. ומה שא"א ללמוד משם הוא כיון שמצוותו בכך. שדווקא לגבי ערווה זו נאמר שנדחית כיון שזו צורת המצווה ודווקא גבי מצווה זו שנאמרה מתוך ערווה זו דווקא, ולכך א"א ללמוד. אך עצם העשה דוחה ל"ת אינו נצרך שהוא יהא מצווה בפועל, שהרי תגדלנו ומעוברת אינם מצווים, אלא רק כיון שזהו מקום יבום שהרי יש כאן תביעה מצד המת שאחיו ייבמו, א"כ לא שייך שיהא מצידו את הריחוק שלא יגלה את ערוותו.
ולפי"ז יובן מדוע בנאסרה בנפילה שנייה ל"א עשה דוחה ל"ת והוא כיון שאי"ז מצוותו בכך, כיון שמצוותו בכך הוא רק במקום שמתוך הסיבה לאיסור יש את סיבת ההיתר, ובנפילה שנייה אומנם מתוך סיבת האיסור של האח השני מונח גם סיבת ההיתר, אך בסיבת האיסור של האח הראשון אין את סיבת ההיתר, ולכך לא שייך לומר שידחה, כיון שאי"ז עשה דוחה ל"ת אלא מצוותו בכך.
ובתוס' דף ה: כתבו גבי כלאיים בבגדי כהונה שזה הותרה ואי"ז הותר מכללו, ואח"כ כתבו שזה מצוותו בכך, כמו באשת אח. ולכאו' מה שרצו שלא יהא הותר מכללו כיון שאפ' ללמוד מהותר מכללו, שהרי ציצית זה הותר מכללו שפ' ללבוש כלאיים בציצת בלילה, ובגמ' רצו ללמוד מציצית, ולכך כתבו שאי"ז הותר מכללו אלא דחייה שיצא מן הכלל רק לעניין מקום הייבום, ומצוותו בכך שא"א ללמוד משם. ואם זה היה הותר מכללו זה לא היה מצוותו בכך, כיון שהותר מכללו מותר אף שלא במקום מצווה, וא"כ ההיתר אינו כיון שמצוותו בכך אלא כיון שהותר מכללו. משא"כ במצוותו בכך שהוא דיחוי, שהמצווה דוחה את הלאו, אך זה בצורה של מצוותו בכך שסיבת העשה הוא מחמת סיבת הלאו.
היוצא מכלל הדברים שישנם ג' אופנים שמצוות ידחו איסורים. א. מצוותו בכך, כגון יבום, בגדי כהונה, וטומאת כהן בקרוביו. שצורת ההיתר הוא דחייה שמתירה את האיסור כמו בכל דחויה, אך כיון שהמצווה מגיע מאותה סיבת איסור של הלאו, ממילא מצד הלאו אין מקום לאיסור במקום המצווה כיון שיש מצווה. ב. דחייה, שרוב העשה דוחה ל"ת הוא בדחייה והמצווה מפקיע את מציאות הלאו במקום המצווה, כמו שכתב רשש"ק. ג. הותרה כגון כלאיים בציצית ומילה בשבת ועוד שהותר אף היכן שאינו מקיים את המצווה.