"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם".
נא' בתורה "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד תקום תחת אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל".
אשת אח היא אחת מכ"א עריות שנאמרו בתורה, אך כאשר האח מת ללא בנים ציוותה התורה שאחד מאחיו (רצוי הבכור), יקום תחת אחיו וייקחה לו לאישה. כמו"כ אף קודם שמיבמה היא אסורה להינשא לאחרים, "לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר". והיא נחשבת לזקוקתו של המייבם, ואם בא עליה קנאה, ובגמ' קוראים לזה שזיכתה לו תורה אישה מן השמיים.
היו לאח המת כמה נשים, כולם זקוקות ליבם , אך אם יבם אחת מהם השאר נפטרות. ובזה הוא בנה את בית אחיו, שנא' "בית אחיו" 'בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים'. וכן אם חלץ לאחת מנשותיו כולם נפטרו מן חליצה ויבום.
יש נשים שפטורות מן החליצה ומן הייבום. שאין לאחים זיקה עליהם, שלא זיכתה להם תורה אישה מן השמיים. בהם דנה משנתינו.
ערווה פטורה מייבום וחליצה, החידוש במשנה היא שאף צרת ערווה פטורה מן היבום והחליצה, חמש עשרה הנשים פוטרות את צרותיהן.
המשנה אינה מדברת כלל על הערווה עצמה ומשמע שהערווה פשוט שאין עליה זיקה כלל, ולא צריך לומר זאת. ויל"ע דמנלן פשיטות זו. שהרי ייתכן שיש זיקה ורק א"א לבא עליה מחמת שהיא ערווה, אך זיקה תהא תמיד, ואם יעבור ויבוא עליה ייקחה.
הגמ' (ג:) הביאה קרא ש"אישה אל אחותה לא תקרב לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה". 'עליה' אפי' במקום מצווה, 'לצרור' זה צרות. אין לי אלא לאו אזהרה מניין ת"ל "ונכרתו כל הנפשות האלה". והק' הגמ' שיש בו כרת ולכך נצרך כאן הקרא לומר שלא יהא כאן עשה דוחה ל"ת. ובפשטות משמע דס"ל לגמ' דאי"צ לקרא שיגלה שיש איסור ערווה ושלא יהא זיקה במקום יבום. וכל מה שצריך קרא הוא רק מחמת שיש עשה דוחה ל"ת ואם זה לא יהא לא נצטרך לקרא. וכן משמע בגמ' לקמן (ח.) דכל מה שצריך קרא הוא מחמת שיש היקש להתיר במקום מצווה וקמ"ל קרא שאין את אותו ההיקש. וכן רבא (שם) שאמר שערווה עצמה לא צריכא דל"ל קרא וכי תימא עשה דוחה ל"ת קרא כי איצטריך קרא למיסר צרה.
והנה בייבום ישנם ג' עניינים, ישנו העניין המציאותי, שבמציאות הטבועה בבריאה, אדם שמת בלא בנים, אם אחיו או אביו או קרוב [כמו שמצינו גבי יהודה ובועז] מייבמים את אשתו שמו לא יהא מחוי והבן שייולד ייחשב כהמשך של אביו המת. [וכמוש"כ הרמב"ן שהשכילו אבותינו הק' את עניין הייבום מעצמם קודם מתן תורה והיו מייבמים אם הוצרכו לייבם. וכ"כ הרמב"ם במורה] וזה כיון שבמציאות טבוע כך.
ויש את עניין המצווה שחוץ ממה שייבום הוא מציאות בטבע אף נצטווינו ע"ז וכיום אנו מחויבים בזה ללא קשר אם במציאות זה יועיל למת אם לאו.
ויש את מה שהתורה הכריחה קשר זה ע"י זיקה שמחברת ביניהם ומכריחה אותם לקיים את הקשר ביניהם בצורה מסוימת או ע"י יבום או ע"י חליצה. הזיקה באה מהאח המת, ואישותו שלו עוברת למייבם או לחולץ. ומכוח אותה זיקה אם הוא בא עליה הוא קונה אותה והיא נעשית כאשתו לכל דבר. ויש מקומות שבהם הזיקה אינה חזקה שיוכל לקנות אותה או לחלוץ, אך מ"מ יש עדיין זיקה.
כיון שבטבע הבריאה קרוב שבא על אשת קרובו שאין לו בנים [גם קרוב רחוק כבועז שייבם את רות], א"כ זה שייך לכאו' אף בערווה. ואם יבוא על בתו שהיא אשת אחיו אומנם יהא חייב כרת, אך הבן שייוצר מאותה ביאה יקום תחת אביו, שמו לא יהא מחוי ועניין היבום יתקיים. [ממזר פוטר מיבום].
גבי המצווה אם נאמר שהלאו לא יידחה מהעשה של ייבום, א"כ לא שיש עשה כלל, כיון שאף למ"ד בעשה דוחה ל"ת שהיא דחויה [כגון פיקו"נ בשבת], אי"ז שהיום קיים עשה ולאו והדין שיעבור על הלאו ויקיים את העשה. אלא שע"כ שמחויב מצד העשה לקיימו אין לאו, אבל לא מעבר לכך. הלאו נדחה רק בע"כ ששייך את המצווה אך במקום שאין את המצווה, שם יש שייך את הלאו. [כ"כ ר"ש שקאפ]. וא"כ כך הוא להפך, אם הלאו אינו נדחה מפני העשה, במקום של הלאו, לא שייך שיהא עשה כיון שיש כאן לאו. כיון שלא שייך מצווה במקום של איסור, אין מציאות של שני ציוויים סותרים וע"כ שהאדם לא מחויב לזה גם במציאות אין את העבירה כיון שכל המציאות הוא מהתורה. והעשה נדחה למקום שבו לא יהא הלאו. נמצא שבחייבי לאוין שאין עשה דוחן, לא יהא מצווה, כיון שיש לאו, אך יהא מציאות של ייבום. ויל"ע לגבי הזיקה אם יש זיקת יבום וחליצה, ואם עובר ומייבמה אם לקחה.
והנה אמרי' בגמ' [כ.:] שיבמה שהיא בלאו ועשה, שאינו נדחה בפני העשה דיבום, שלא שייך בה הקרא של כל העולה לייבום עולה לחליצה, ופי' רש"י כיון שהיא עולה לייבום מצד שאם בעל קנה. וכ"כ רש"י בע"ב וז"ל 'חייבי לאוין נמי לייבום רמייא הלכך אם בעלו קנו'. עכ"ל. מוכח שהזיקה אינו דין שתלוי במצווה לייבם, ואע"פ שבחייבי לאוין ועשה אין מצווה לייבם, מ"מ יש זיקה ואם בעלו קנו. [כן משמע ברמב"ם וכן כתב הקרן אורה בביאורו לדברי הרמב"ם על חייבי לאווין ועשה]. וכן מוכח מהדין דתגדלנו. [לקמן קיא:] דאמרי' שיבם קטן הבא על יבמה גדולה תגדלנו. ולא שייך מצווה על הקטן, ואם הקטן בא עליה אין מצווה של ייבום ואם לא נאמר שיש זיקה שמפקיע א"א, [עי' לקמן] א"כ הוא ערווה עליה. ומוכח שיש כאן זיקה שלא במקום מצוות ייבום. וכן מוכח מביאת מעוברת שהפילה שאינה ייבום לדעת ר"ל, אך הוא לא חייב חטאת על ביאתו. והוא כיון שיש זיקה.
[אך יש חילוק בין הדין דתגדלנו וחליצת מעוברת דשם הביאה לא תקנה לו אותה ולא יחול זיקת ייבום, אומנם יש זיקה האוסרת אותה החוצה, לבין חייבי לאוין ועשה לרמב"ם שאם יבוא עליה היא תהא קנויה לו. וצ"ב ועי' לקמן. וכן צ"ב מ"ט ע"כ שאינו יכול לייבם היא אינה נעשת לו לערווה ועי' לקמן.]
וגבי חייבי כריתות אמרי' בגמ' [שם] שהדין שאין לו זיקה לייבם הוא כיון שקידושין אין תופסין בחייבי כריתות, וזיקת חליצה אין שנא' 'ככל אשר יחפץ לקחת' כל שעולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה. גדר מה שאין מייבם ערווה הוא אותו גדר שאין קידושין תופסין בעריות. אין שייכות של קידושין בין האדם לערווה ולא שייך קשר אישות של קידושין ביניהם, ולכך גם זיקה שנוצרת מחמת הזיקה בין המת לאותה ערווה אינה יכולה לחבר בין הערווה לאח. [לכך בחייבי לאוין יש זיקה אף שהיא בלאו כיון שקידושין תופסין בחייבי לאוין וזיקת המת עוברת לחי, כיון שהזיקה אינה תלויה במצווה אלא הוא מכוח המת שלא יימחה שמו מישראל שדורש שיהא זיקה].
ומה שאין חליצה משמע שהוא מצד שאין עולה לייבום ולכך אין עולה לחליצה ולא שהתחדש גדר חדש שזיקת חליצה שייכת רק במקום שיש זיקת ייבום, שהרי אלמנה לכ"ג עולה לחליצה אף שאינה עולה לייבום, וכן מוכח מאביי גבי חליצת מעוברת שרצה לחלק אליבא דר"י בין חליצה שאפ' לחלוץ במעוברת ובין ייבום שלא יוכל, וכן מוכח גבי מה שאמרי' שיבם אחת שפוטרת את כולם והגמ' הצריכה פסוק נוסף לפטור בחליצה. ומשמע שחליצה שייכת אף ללא ייבום, שהוא דרך אחרת לקיים את הזיקה של המת. שאפ' לקיימו בייבום ואפ' בחליצה. ולכך נצרך פסוק שיאמר שאישות של מת שא"א לקיים דרך ייבום, א"א לקיים אף דרך חליצה ואין נפילה לייבום כלל בכזה אישה. נמצא דמה שאין חליצה מצד הקרא דלקחת הוא כיון שאם אין אישות של ייבום דין התורה שלא יהא קיום אישות המת דרך חליצה. ואישות של ייבום אין כיון שהיא ערווה ולא שייך שיהא זיקה של אישות בין אדם למי שהיא ערווה עליו. מה שאין כאן נפילה הוא כיון שאין כאן ייבום.
הגמ' הביאה ת"ר דמנה"מ לפטור צרה וערווה שנא' "ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה". 'עליה' במקום מצווה 'לצרור' היינו צרות. וכו' יצאו שש עריות חמורות שאסורות לייבם שאין צרה אלא מאח. שמענו אזהרה עונש מניין ת"ל "כי כל התועבות האלה" וכו' . שמענו אזהרה וזה לא מספיק, צריך גם עונש כיון שבאזהרה יהא עדיין זיקה. [ועי' לקמן בזה]. ורש"י פי' עונש מניין 'אם ייבם ערוה או צרתה'. וכן במנה"מ כתב דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות. ולכאו' אינו מובן שהרי מפו' [בגמ' דף כ.] שערווה לא צריכא קרא כיון שאין קידושין בחייבי כריתות וא"כ לא שייך זיקה בייבום ומה שאלת הגמ' שאזהרה שמענו עונש מניין, מה צריך לשמוע על אזהרה ולחדש עונש בייבום הרי אי"ז שייך כלל בייבום כיון שהיא ערווה, ופשוט שיש עונש ואזהרה כיון שלא שייך זיקה בערווה, והזיקה היא הגורמת שא"א לא תהא ערווה כדמוכח ממעוברת ומהדין דתגדלנו. וכן ק' שמה צריך פסוק לגבי הערווה ע"כ שהיא ערווה, הרי זה נלמד מקידושין.
ובגמ' שם הק' דמה צריך לקרא הרי עשה אין דוחה ל"ת שיש בו כרת. ולכאו' ק' שהרי אף אם העשה נדחה מחמת הל"ת, מ"מ לא נדע שיש פטור בנפילה שלא יהא חליצה שהרי אין ל"ת לחלוץ, ואין באיסור לייבם סיבה לפטור מנפילה. ואף יתכן שייבום לא נדע שלא קנה בעריות שתופסות קידושין, ונאמר שיש רק איסור לייבם אך אם בעל קנה. [כמש"כ בתוס' גבי נידה שאם בעלה קנאה אף שהיא בל"ת שיש בו כרת, והוא כיון שאין שם פטור בנפילה.] ויתכן שאף בעריות שאינם תופסות קידושין לא נדע שאם בעל לא קנה. ובברכ"ש תי' שקו' הגמ' היא אחרי הקרא של ככל אשר יחפץ לקחת, ומשם לומדים שיש פטור בנפילה ע"כ שאסור לייבם. וקו' הגמ' היא שע"כ שאין עשה ויש איסור לייבם ממילא נדע שאין נפילה מצד הקרא דככל אשר יחפץ.
הגמ' לקמן [ח.] הביאה את דברי רבא שערווה עצמה לא צריכה קרא כי איצטריך קרא למיסר צרה. ושאלה הגמ' דמאי שנא ערווה דלא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת צרת ערווה נמי ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומסקנת הגמ' שצרה נמי לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא למישר צרה שלא במקום מצווה. ורש"י ביאר שערווה וצרה לא תיבעי לקרא דעליה, שאף בלא עליה נדע שהם פטורות מן החליצה ומן הייבום כיון שהם עצמם ערווה ולא שייך זיקה לערווה. מה שצריך הוא רק הלצרור לומר שיש מושג של ערווה בצרת ערווה, אך לגבי פטור שאין זיקת ייבום לזה לא תיבעי קרא. וכן משמע בגמ' לעיל שכתוב שהמשנה כתבה מן החליצה ומן הייבום לומר שהפטור מחליצה הוא מדין כל שאינה עולה לייבום אינו עולה לחליצה. וכ"כ רש"י שם, וא"כ לא נצרך העליה, שהפטור מייבום הוא מצד מה שאין קידושין בעריות, והפטור מחליצה הוא כיון שאין עולה לייבום. וכדברי הברכ"ש.
אך זה לכאו' ק' כיון שאם כל מה שהת"ר בא ללמד זה שאין איסור בצרת ערווה שלא במקום מצווה, אם כן למה כתבה עונש שמענו אזהרה מניין ופי' רש"י ערווה וצרתה. וכן למסקנת הגמ' שיש שני פסוקים בעריות אך זה ק' דאם התחדש אחד במקום מצווה ואחד שלא במקום מצווה משמע שצריך לקרא שיאסור אף במקום מצווה כיון שאם צריך קרא על שניהם לכאו' אם היה כתוב רק באחד לא היינו יודעים על השני וא"כ צריך לקרא של עליה. וכן ק' דרש"י לקמן [ט:] כתב שפטור הערווה שאינה זקוקתו נלמד מעליה ולכאו' לרבא אי"ז נלמד מעליה אלא שמדמים לקידושין. וכן רש"י לקמן [ט.] כתב שהערווה אלימה שפוטרת לגמרי [וכן רש"י ח: גבי שני אחיות שנפלו ליבום שהערווה לא אלימה למפטר צרה] ולכאו' לא כרש"י לעיל [בדף ג.] שכתב שמלצרור נלמד רק ייבום ולא חליצה.
והנה לכאו' ק' דא"נ שרבא למד מהקרא דלקחת, א"כ מהיכן לומדים פטור בנפילה מצד הערווה שזהו פטור הפוטר צרה, וכן אם כך הוא לומד את הקרא של ולקחת שיש פטור מצד הערווה אף לחליצה כיון שלקחת מדבר על פטור מצד הנפילה, א"כ כיצד הוא לומד ערויות שאינם פטור מצד הערווה שזה פוטר נפילה, אלא מצד שאינם עולות לייבום כגון בעלת התנאי שאינם עולות לחליצה ויש פטור בנפילה. וכן יל"ע דמנלן ללמוד מלקחת או מעליה פטור מנפילה מצד הערווה שהרי יתכן שיש פטור רק מזיקת ייבום ומה שאין חליצה הוא רק מצד שאין עולה לייבום, שהרי בקרא דעליה לא נאמר שאין נפילה, אלא נאמר רק שיש איסור במקום מצווה, ואיך לומדים משם פטור בנפילה.
והנה לשון רש"י [ח":,ט.:] שערווה אלימה למפטריה בלא כלום, משמע שיש אלימות בערווה שפוטרת אף מחליצה, הערווה אלימה שלא יהא שום זיקה ביניהם אף לא זיקת חליצה. ואי"ז כיון שלא תפסי קידושין, אלא הוא דין בערווה שערווה הוא חמור שלא נותן שיהא נפילה לייבום. וכן מוכח שיש חומר בערווה ומצד הערווה לא יהא נפילה ללא קשר אם יש בה קידושין והויה, שהרי סוטה וצרתה פטורות מיבום וחליצה אליבא דרב, ואף שיש בהם הויה ותפסי בה קידושין מ"מ כיון שטומאה נאמר בה כערוית זה סיבה שלא יהא כאן נפילה וזיקה, כיון שהיא ערווה ויש כאן טומאה. וכן מוכח מקו' התוס' ישנים גבי נידה שתהא כערוות אחות אישה אף שתפסי בה קידושין ויש בה הויה. כיון שסברו שנידה היא ערווה וע"כ שהיא ערווה תמידית מדין נאסרה, דינה לפטור ולהתנגד לנפילה.
ומה שהערווה היא סיבה שלא יהא נפילה, הוא כיון שדין הייבום הוא רק באשת אח שאין לו בנים, ואם הגדרת האשת אח הוא אשת אח עם בנים, אין שום סיבת יבום כיון שכל מקום היבום הוא רק באשת אח שאין לו בנים. ממילא בערווה, הערווה מגדירה את האשת אח בתור אשת אח עם בנים. כמו שאמרי' בגמ' [דף ל.] אר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים. ולכך כיון שהערווה מפקיעה את האח מהיכולת לישא אותה, שהרי הוא אינו יכולת לבוא עליה מחמת שהיא ערווה, אין יכולת למת לזקוק אותה לייבום, מה שאומר שהיא מוגדרת אצל האח כאשת אח שיש לה בנים שלא שייך ייבום בכזה מקום. ולכך לא שייך גם חליצה. [אולם צריך בזה ביאור מה יש בחומרה של הערווה שאפי' שאינו מנגד לאישות שיתנגד לנפילה ולכאו' כיון שמתנגד לביאה אין כאן יכולת לקיים את דין הייבום להקים זרע למת, אף שמצוות התורה הוא לקנות. ועי' בנימוקי יוסף ריש יש מותרות גבי מותרות ליבמיהם ואסורות לבעליהם, וצ"ע.]
הדין של כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה מצד שאין יבום, נצרך רק למקומות שאינם ערווה היום, כגון בעלת התנאי [לפי חלק מהראשונים], או למי שלא היתה ערווה בשעת הנפילה ולאחר מכן נעשתה ערווה, כגון שנשא את אחותה. אך מי שאינה נופלת מצד הערווה אין לה נפילה גם לחליצה מצד הערווה שגורם שיהא נאסרה. רבא ס"ל שלא נצרך העליה אך צריך קרא שיגלה שהיא ערווה וע"כ שהיא ערווה, וחליצה שייך רק במקום מצווה כמו שלומדים מ'לקחת', הערווה המפקיעה את המקום מצווה מפקיעה מייבום וחליצה.
מ'ככל אשר יחפץ לקחת' לומדים שחליצה שייכת רק היכן שהביאה תהיה ביאה של מקום ייבום, ולכך אפ' ללמוד אף בעלת התנאי או מי שנעשתה לאחות אישה אחר נפילה, שאם יבא עליה לא יהא כאן מצוות יבום. אף שאין כאן א"א שיש לו בנים, כיון שאינו יכול לקנותה, או כיון שהערווה מתנגדת לזה, שעושה שהביאה תהא ביאת איסור ולא ביאת יבום. [אולם יל"ע בזה כיון שהרשב"א ס"ל שאף לאחר שיתבטל ערוות האחות אישה לא יהא זיקה, ולא יהא ערווה של אשת אח כיון שנאסרה הוא רק בנפילה, וכן משמע דס"ל שהערווה מבטלת זיקת יבום ללא דין נאסרה אלא שהיא עצמה סיבה שלא יהא דין יבום אף שהיא אשת אח שאין לה בנים, אולם יתכן שזה גופא הנלמד מאם לא יחפוץ שאף מי שא"א לבא עליה ולקנותה, מבטל את הזיקה של החליצה, לא כיון שהיא לא ראויה ליבום גם מצד אישות המת, אלא כיון שאינו יכול לבא עליה ולקנותה, וזה לבד כוחו להפקיע את הזיקה. כיון שאף אם יבוא עליה הוא לא יקנה אותה כיון שלא שייך קניין אישות בערווה, מדיני הייבום שלא יהא חליצה. ולא כיון שהערווה גורמת לכך שלא תהא ראויה ליבום מצד אישות המת וממילא תהא א"א עם בנים, כיון שבחייו היא לא הייתה ערווה וממילא היא היתה ראויה לו. וכיון שאין נאסרה כיון שהיתה ראויה ליבום מצד דני היבום ובאישות המת היה מונח היבום, האשת אח מותר.]
מש"כ בת"ר שמענו אזהרה עונש מניין, שמשמע שהיה צד שיהא רק אזהרה ולא עונש לולי ריבוי הקרא, וכן שללא העונש היה יבום שהרי זה קשור לפטור מייבום שהת"ר הביא ברישא, ומשמע שכל מה שיש את הפטור הוא רק אם יהא עונש ואזהרה לבד לא תספיק אף שזו ערווה. ולכאו' ק' שהרי בסוטה שיש רק אזהרה רואים לא כך.
ונראה שאם היה רק אזהרה אף שזה ערווה זו אינה ערווה אלימה שהרי הסיבה שיש רק אזהרה ולא עונש הוא כיון שהזיקה מונע מהעונש וא"כ הזיקה אף מחלישה את הערווה שלא יהא ערווה אלימה, אלא הערווה היא חלשה שאין בכוחה למנוע נפילה, ויהא חליצה כמו בחייבי לאוין ועשה. כיון שיש כאן מצווה לייבם וזיקת יבום שהאח המת תובע את ייבומו, וע"י זה יש את הזיקה שהיא מכוח המת, ואם לא היה עונש בערווה במקום יבום, זה היה כיון שכוח זיקת המת חזק יותר מהעונש, אך לא מספיק עבור הלאו. כוח הזיקה הוא להחליש את הערווה לרמה של לאו שאינה ערווה. ולכך נצרך ריבוי של עונש במקום מצווה, ואם יש עונש הערווה אלימה למפטריה שלא תהא זקוקתו, שלא יהא מקום מצווה. ומה שאינה זקוקה לייבם מצד אלימות הערווה, גורם אף לכך שערוות האשת אח תתנגד לייבום, כיון שכל מה שערוות אשת אח אינה מתנגדת לייבום הוא כיון שזיקת הייבום מבטל את ערוות האשת אח, שהוא מעמיד את הא"א כא"א שאין לה בנים [ויותר מזה, רש"י בדף י"ג: כותב שזיקת הייבום באה מתוך ערוות האשת אח, אך כל זה הוא ע"כ שהיא זקוקה לו], וכיום כיון שאינה זקוקה לו, א"כ גם ערוות האשת אח תתנגד לייבום. ואפי' במקום מצווה כמו שמצינו באשת אחיו שלא היה בעולמו.[אולם צריך לבאר מ"ט זה מוגדר כערווה במקום מצווה שהרי היא פוטרת צרתה ועי' לקמן בביאור החילוק בין ערווה לאיילונית].
הריב"ש כתב שיש דין נאסרה אף בחייבי לאוין ועשה, והוא כיון שזיקת המת שאין בכוחה לבטל את הלאו היכן שיש עשה, הוא גם לא יכול לזקוק אותה לאחיו במקום של הלאו של האשת אח, כיון שהלאו ועשה מונעים אותו מזה. אך אין בכוחם למנוע את הזיקה שיהא כרת של אשת אח כיון שהם רק לאוין, וכל הכוח של איסור למנוע יבום הוא רק במקום של האיסור, וכל הכוח של איסור שיעשה שאשת אח יהא באיסור הוא רק איסור שיהא ברמת האיסור שלו. כיון שהלאו גורם לכך שהזיקה שבאה מתוך דין האשת אח, שלא יוכל להיות שם זיקה כיון שיש לאו, והלאו מונע את זיקת האשת אח במקום שלו וא"כ גם יש איסור של אשת אח באותו מקום. [ולכך אם בעל לא קנה באלמנה לכ"ג, כיון שיש ערוות א"א אך היבום, אך תהא חליצה כיון שיש כאן עדיין מקום מצווה, כיון שלגבי איסור הכרת זה עדיין מוגדר כמקום מצווה. ונידה אם בעל קנה כיון שאין נאסרה בנידה]. משא"כ אם יש עונש והערווה היא חמורה שמונעת נפילה, א"כ הערווה של האשת אח ג"כ, מצד עצמה מתנגדת לייבום ומונעת את הנפילה כיון שהערווה לא נותן לאשת אח לזקוק ליבום כלל, וא"כ יש כאן ערווה של אשת אח שמתנגד לייבום. [ולכאו' מוכח מדבריו שלא התחדש ב'עליה' או לרבי מ'ולקחה' פטור לערווה מהייבום כיון שהוא נלמד מהדין של נאסרה ומהפסוק של יבמה יבוא עליה, שהרי רק מצד מה שהיא אשת אח לה בנים כלפי אותו אח הוא אינו יכול לייבמה, ודין זה אפ' ללמוד מהקרא דנאסרה. ולא התחדש מעליה כיון שערווה ל"צ קרא, וללמוד שאין חליצה גם ל"צ צריך קרא כיון שהוא נלמד מנאסרה שהיום זה אשת אח שיש לה בנים. א"ק דלפי"ז למה נצרך הקרא של 'אם לא יחפוץ', הרי הכל נלמד מ'יבמה יבא עליה' וכן מה הק' הגמ' על רב יהודה שפשיטא שדבריו אינם נצרכים הרי הוא חידש לימוד חדש של יבמה יבא עליה, ומצד הפסוק הזה לומדים גם לחייבי לאוין ועשה. משא"כ לשי' התוס' דנידה, שנאסרה הוא רק בערווה, תובן קו' הגמ' שר"י לא חידש לימוד כיון שהכל נלמד מעליה. וכן שצריך לומר שאין חליצה שנדע שיש את דין הנאסרה. אולם ייתכן שהקרא דאם לא יחפוץ הוצרך למי שנעשתה א"א לאחר נפילה דאז לא יהא נאסרה. ומאם לא יחפוץ נלמד שאף מי שא"א לבא עליה ולקנותה פוקע ממנה הזיקה כיון שאינו יכול לבא עליה ולקנותה. אך זה באמת יל"ע דאיך נוכל לשי' תוס' ללמוד ב' לימודים ממקום אחד לימוד שערווה מפקיעה את המקום מצווה, ולימוד שאם אין לקיחה אין חליצה.]
לפי"ז יובן, שאף לרבא הת"ר בא ללמד מתי יש ערווה ומתי אין ערווה ומה חוזק הערווה, עד כמה חזק כוח הערווה להתנגד לזיקה שמתנגדת לו. ומה שאמר רבא שלא צריך קרא הוא רק לעליה שנצרך להתיר צרת ערווה שלא במקום מצווה. ולא שנצרך לומר שערווה פטורה במקום יבום, כיון שע"כ שהיא ערווה במקום ייבום ודאי שהיא פטורה כיון שערווה היא חמורה. [אומנם אחר שיש את העליה, לכאו' אף יש לזה קרא מפו' לכך שערווה פטורה, כיון שאומנם העליה בא לומר שצרת ערווה הוא רק במקום מצווה, אך מ"מ גם כתוב שם שערוה במקום מצווה לא נאמר "יבמה יבא עליה"].
ומה שאמרי' בגמ' שקמ"ל מתני' דכל העולה לייבום עולה לחליצה וכו' אי"ז שהדין שאין עולה חליצה הוא מצד שאין ייבום אלא שכל המקום ששייך חליצה הוא רק כשיש מצוות ייבום, וכאשר מופקעת מצוות ייבום אין מצוות חליצה כיון שאינו שייך במקום שהופקע המצוות ייבום, וקמ"ל שערווה מפקיעה מצוות ייבום כיון שעושה את הא"א לא"א עם בנים, וממילא לא שייך חליצה, ויוצא שהערווה מפקיעה אף את השייכות לחליצה. וכן משמע מרש"י [ג.] שכתב שיהא חליצה מצד שאין א"א יוצאת בלא חליצה. ולאחר מכן כתב שיהא חליצה מצד שלא להפקיע מצוות ייבום. ונראה מדבריו שכל מקום החליצה הוא רק אם יש מצוות ייבום, חליצה היא שלא להפקיע מצוות יבום כמוש"כ רש"י. והיכן שהפטור בייבום הוא מצד שאסור לבא עליה ויש מצוות ייבום א"כ יהא חליצה דאין א"א בלא בנים יוצאת בלא חליצה. אך במקום שאין מצוות ייבום אין מקום לחליצה לחול.
המשנה קמ"ל דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הוא כיון שמ'ולקחת' לומדים שחליצה שייכת רק במקום מצווה ,היכן שאין מקום מצווה אין חליצה. בחייבי לאווין ועשה, או בחייבי לאוין לרב גידל, זה מוגדר עדיין מקום מצווה, או כיון שדין נאסרה הוא רק בכריתות, או כיון שאף לריב"ש שיש נאסרה אף בעשה ולאו, מ"מ במקום של הכרת יהא זיקה לייבום וממילא זה מוגדר כאשת אח שאין לה בנים לעניין הכרת ולכך שייך חליצה כיון שיש כאן א"א שאין לה בנים. במשנתנו אחר ב'לצרור' התחדש שהיא ערווה שנתחדש שחליצה שייכת רק במקום מצווה ממילא הערווה אלימה ומפקיעה את המקום מצווה וזה ע"י הדין דנאסרה שהאשת אח יהא אשת אח בלא בנים, וזה מפקיע את השייכות שלה ליבום, וממילא גם לא שייך חליצה כיון שזה לא מקום מצווה. כיון שמדין כל שאינו ליבום אינו עולה לחליצה למדים שחליצה שייך רק היכן שהא"א הוא א"א שאין לו בנים, וע"כ שמצד הערווה שמתנגד לזיקה כיון שיש לערווה התנגדות לדין הייבום ואם אין זיקה הא"א הוא א"א שיש לה בנים, ממילא אין כאן מקום לחליצה, וזה נלמד מלקחת. בייבום, אחר שזה ערווה ברור שלא שייך כאן ייבום ולא שייך מצוות יבום, כמו שבקידושין זה לא שייך.
הערווה פוטרת את צרתה ובגמ' זה נלמד מ'לצרור', נאמר "אישה אל אחותה לא תיקח לצרור" היינו צרות. מלשון המשנה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן משמע שאין דין בצרה מצד עצמה שתיפטר מן החליצה והייבום, אלא שהוא דין בערווה שפוטרת את צרתה. וכן משמע לכאו' מלשון הרשב"א שכתב 'שאין הערווה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא'.
אך זה לא מוכרח כיון שהמאירי כתב באותו לשון כמעט של הרשב"א ולקמן בפ"ב כתב שיש איסור ערווה של אשת אח. וצ"ב המאירי. וכן הרשב"א בדף ח. כתב שיש איסור של צרת ערווה. וכן בת"ר גבי עונש שמענו אזהרה מניין ורש"י פי' ערווה וצרתה, וכן רש"י במשנה לקמן [כ.] גבי כל שאיסורה איסור ערווה לא חולצת ולא מתייבמת פי' ערווה או צרתה. וכן שלומדים דין ערווה מהפסוק שאומר לא תיקח לצרור, משמע שיש דין איסור בצרה. וכן בגמ' לקמן גבי רבא שאמר שערווה עצמה ל"צ קרא כיון שהיא ערווה ואין עשה דוחה ל"ת, והק' הגמ' דצרה נמי לא איצטריך קרא, ומסקנת הגמ' דהקרא בא לגלות שאין ערווה שלא במקום מצווה, וא"ל שלא שייך ערווה רק למקום מצווה ולא בכל מקום, שהרי הגמ' רוצה ללמוד משאר עריות לצרת ערווה. וכן מוכח שיש כאן ערווה שבגמ' שם בע"ב שרוצה ללמוד מצרה לשאר עריות שלא יהיו שלא במקום מצווה, והצריכו שני פסוקים ללמוד עריות אחד במקום מצווה ואחד שלא במקום מצווה. שיש כאן דין איסור ממה שנכתב בפרשת ערווה ולא בפרשת ייבום.
והנה רבי כלל לא למד מלצרור אלא מולקח ולקחה ויבם ויבמה ולגמ' היה פשוט שמדובר שיש הגרי"ז הלוי הוכיח איסור צרה למרות שהוא לא נכתב בפרשת עריות. שאמרה שחד למקום מצווה וחד לשלא במקום מצווה להתיר צרת ערווה.
מוכח שיש השפעה של הערווה על הצרה, או שרק יפטור כמו שלכאו' נקטו כמה מן האחרונים, או שעושה אותה ערווה כמו שמשמע בגמ' וכן כתובו להדיא כמה ראשונים [רש"י, רשב"א מאירי, ר"א מן ההר ריטב"א.] ויל"ע באמת כיצד הערווה פוטרת צרתה, ומדוע זה רק במקום מצווה.
ובגמ' אמרי' לגבי לימודו של רבי, ש'היכא דאיכא תרי ליקוחין ואי בעי נסיב האי ואי בעי נסיב האי שריא ואי לאו תרוייהו אסירין' משמע שזה מגיע מצד מה שחסר לו בליקוחין של האחת וזה גורם לכך שתרוייהו אסירין. [אומנם כתוב בתוס' שיש נפק"מ בין רבי ורבנן גבי בעלת התנאי, ואין להוכיח משי' רבי].
הרמב"ם [פ"ו הל' יבום הל' י"ד] הביא את הדין שצרת ערווה פטורה וכתב שנלמד ממה שנא' 'אשר לא יבנה את בית אחיו' מי שיש לו ליקוחין בבית אחיו יצא זה שאין לו ליקוחין בבית אחיו. מהפסוק של בית אחיו לומדים שבית אחד הוא בונה ואין בונה שני בתים. והרמב"ם כתב שהדין שאינו בונה שני בתים הוא אותו דין שערווה פוטרת את צרתה.
הרמב"ם בפ"ו הל' ח' הביא את כל הנשים שאין בהם יבום וחליצה, והוא לא הזכיר צרה, רק ערווה. ואח"כ הוא הזכיר צרה שפטורה מדין בית אחיו, ולכאו' אם הצרה אינה ערווה לא מובן מדוע הרמב"ם בהל' ח' לא הזכיר צרת ערווה. ומשמע שהצרה היא ערווה, והיא ערווה מדין בית.
הריטב"א ור"א מן ההר כתבו שהערווה של הצרה היא אותה ערווה של הערווה עצמה. וזה צ"ב דאיך צרת הבת תהא בערוות הבת.
והנה מהפסוק של בית אחיו לומדים שאם יבם אחת השאר פטורות מיבום. ולכאו' אם היה כאן כמה זיקות זיקה לכל אישה, אי"ז מובן איך אם ייבם אחת זה השפיע על שאר הזיקות. ומשמע מדין זה שזיקת כל הנשים היא אחת. זיקתו היא ל'בית אחיו', והנשים הם באותו 'בית אחיו'. הרשב"א ג"כ כתב 'שאין הערווה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו הבית'. הערווה מסלקת את הזיקה מהבית, הזיקת יבום היא בבית ומשם הערווה מסלקת את הזיקה.
הגמ' בדף י: הביאה את דברי ר"י שכאשר מייבם את אחת מנשות אחיו הוא מייבם את השנייה מדין שליחותא דצרה. לכאו' לא שייך שליחות למצוות יבום, ואם זה נחשב שליחות, זה אומר שכאשר מייבם את האחת זה נחשב שמייבם את השנייה.
ולכאו' בית אינו רק לגבי הזיקה שיש כאן איסור בזיקה, אלא שהם אחד ממש לעניין האישות, בית זה המקום של האישות של האישה וכאן אישותם אחד. [יתכן שאף כלפי האח המת הם אחד. ולשון צרה הוא שהם צרורות אחת בשנייה.] לכך אם יבם אחת הוא יבם את השנייה כיון שלעניין מה שהיא אישה ליבם היא אחת עם הצרה, היא אותה אישה ליבם כמו שהצרה היא אישה ליבם. כיון שבאיסורי עריות איסור הערווה הוא מחמת האישות האסורה הנוצרת בביאה, ממילא אם שניהם הם באותה אישות, יובן מדוע כאשר בא על צרה הוא יצר אישות שאסורה לו, כיון ששניהם באותה אישות. ממילא יובן שצרה היא ערווה כיון שהאישות שלה הוא ערווה, כיון שיש לה את אותו אישות של הערווה. ולכן גם הראשונים כתבו שהיא אותה ערווה של הערווה כיון שהם נחשבות כאחד לעניין הבית, האישות. וע"כ שיש לו זיקה של בית כלפיהם, הצרה תהא אסורה לו איסור ערווה כיון שהיא אצלו נחשבת כאחת לעניין האישות יחד עם הערווה. ולכן שייך השליחותא, וכן מובן איך אם יבם אחת השאר נפטרות, וכן יובן מדוע זה שייך רק ביבום ולא בשאר מקומות, כיון שאיסור זה שייך רק ע"כ שהם באותו בית ואותה אישות, והם בית רק למי שאצלו הם בית. ולכך גם צרה אינה נופלת ליבום כיון שלבית עם ערווה, הערווה מסלקת את הזיקה מכל אותו בית, כיון שכל הצרות גם ערווה היום כיון שהם באותו בית וממילא האישות של האח המת אינו יכול לעבור אליו כיון שזהו אישות של ערווה. וזה מש"כ הרשב"א שאין הערווה נותנת איסור לצרתה, איסור חדש, אלא האיסור הוא מצד הבית. ואחר שאין נפילה היא אסורה לו רק מצד א"א כיון שהיום אין לה כלפיו זיקה של בית כיון שלא היה נפילה. ולכך גם מש"כ רש"י בדף ח. שיש איסור של צרת ערווה, ובדף ב' שצרת ערווה אסורה רק מדין אשת אח, אי"ז סותר כיון שאיסור הצרה הוא רק מצד הבית וזה רק מונע נפילה, ואחר שאין נפילה לא שייך איסור של צרה כיון שהיום הם אינם באותה אישות ויש רק ערווה של אשת אח.
הגמ' היה פשוט לה גבי רבי שצרה היא איסור, למרות שזה נכתב בפרשת יבום, כיון שע"כ שהערווה משפיעה על הצרה מדין בית, לא יובן אם נאמר שדין הבית גורם רק לפטור, כיון ששניהם הם אותו בית. וכן נראה שהרי לא מסתבר שאישה שאינה אסורה איסור ערווה לא תתייבם, הרי התורה רוצה שלא ימחה שמו מישראל, ובחליצה מבזים אותו על שסירב להקים שם לאחיו בצורה הראויה. וא"כ לכאו' הצרה היא ערווה ולכך אינה מייבמת למרות שהתורה חפצה ביבום.
[אומנם צ"ע הרמב"ם שהביא לימוד שונה לצרת ערווה, לימוד שלא נא' בגמ', ולערווה הוא הביא את לימודו של רבי, וכן שהגמ' אמרה שהוא לצרה, ואף שיתכן שלמסקנה זה לערווה, אך מ"מ זה אף לצרה. וכן שע"כ שיש את הלימוד מערווה לרבי אפ' ללמוד ג"כ צרת ערווה.]
נחלקו בגמ' גבי איילונית שהכיר בה אם פוטרת צרתה. ואף שהיא בערוות אשת אח, יש מ"ד שאינה פוטרת צרה. וברמב"ן פי' שהוא כיון שהיא אינה בבית יחד עם הצרה לעניין היבום. ונראה מדבריהם שאף שהצרות עומדות באישות אחד, מ"מ לעניין היבום אין באיילונית כלל אישות שיחייב יבום מכוח האישות. כיון שאין לבעלה באותה אישות את הדין שאם ימות היא תיפול ליבום, וא"כ האיילונית היא באותה אישות של צרתה רק לעניין בעלה, ולא לעניין הייבום כיון שאין בה אישות לעניין יבום. וכן כתבו בתוס' והמאירי שצרת אילונית היא כצרה שלא במקום מצווה, והוא כיון שנישואי הבעל לאילונית הם נישואין שאין בהם מצוות יבום, ולגבי אותם נישואין, יש להם אישות אחת אך לגבי מה שדין הבעל מחייב אישות, אין את זה באילונית ולכך היא אינה פוטרת צרה.
ולכאו' ק' דא"כ אף בערווה נאמר שאין באישות המת את דין היבום, כיון שאינה יכולה ליפול לאותו האח, וממילא לאותו אח היא אינה ראויה ליבום ויהיו צרותיה מותרות, ומ"ט הערווה נחשבת בבית לעניין היבום לאותו אח שהיא אסורה עליו.
בתוס' ח. כתבו וז"ל דכיון דאיילונית לאו בת יבום בכל מקום חשיבא צרתה כצרה כצרת ערווה שלא במקום מצווה. לפי"ז ערווה שהיא בת יבום בכל מקום ורק כאן אינה בת יבום היא נחשבת לצרה במקום מצווה. אך אי"ז מסביר מדוע היא נחשבת בבית המת בבית ליבום לעניין האח. התוס' ראש [דף כ.] גבי הגמ' שכתבה שהמשנה ריבתה איילונית שפוטרת צרתה כתב מדוע לא נאמר שאיילונית פוטרת וז"ל אע"ג שלא היתה ערוה כשנשאת לאחיו. מה שאינה ערוה כשנשאת לאחיו הוא סיבה לומר שלא יפטור צרה. ומי שערווה כשנשאת לאחיו זה סיבה לפטור. [ולכאו' אין כוונתו כשנשאת לאחיו ממש שהרי אחות אישה הוא אפי' אחר נישואין וכן א"א שלא היה בעולמו הוא רק כשנשאת לאחיו]. ובר"א מן ההר גבי הגמ' שם פי' וז"ל 'ערוה שאין לו בה היתר לעולם ואפי' במקום מצווה שהרי היא ערווה לו מחמת עצמה'. ולכאו' מבואר שהדין שערווה פוטרת צרתה הוא כיון שהיא ערווה מחמת עצמה ולא מצד שהיא אישה שלא יכול להיות בה אישות ליבום ולכן היא בערווה של אשת אח. כיון שבערווה מחמת עצמה היא אסורה על האח ביבום כיון שאף ללא דיני היבום וללא קשר לנישואי האח היא אסורה לו ומצד זה חסר לאח שהאח אינו יכול להעמיד את עצמו בדיני האח שלו, בדין האח המפיל ליבום. והוא אינו יכול, לא כיון שחסר באישות של האח, אלא כיון שחסר בו עצמו כיון שהיא מצד מציאותה אינה ראויה לו לאישות או [לבא עליה בצרת סוטה]. וכיון שאין חיסרון באישות של הבעל שמצד הנישואין איתה היא ראויה ליפול ליבום ומצד דין האח שמפיל לייבום של המת הוא ראוי להפיל, ואף מצד האח החי דין האח שלו שמפילים אליו, מפיל ליבום. א"כ כיון שמצד דיני הייבום אין התנגדות וכל ההתנגדות הוא רק כיון שהיא אינה ראויה לו, יש באישות המת את דין היבום אף אצלו כיון שדין היבום הוא לייבם אותה, ורק מצד האח שהאח אינו יכול לישא אותה, לא כיון שדין האח שלו שמצריך לייבם לא נותן לו, אלא כיון שהיא כאישה אינה ראויה לו, ורק לכן היא אינה נופלת אליו, אך דין הנפילה שלה הוא לא להתייבם, וזה מוגדר בתוך דין הנפילה שלה.