עצמו של אדם, יכולתו לחזור להיכן שהיה קודם שנשמתו נפגמה והופחתה מההארה הגדולה שהייתה בה כאשר הייתה חצובה תחת כיסא הכבוד. מהות הבריאה, יכולת האדם לגלות ולהאיר את יחוד השם בעולמנו השפל והמגושם, להביא את הבריאה לתכליתה, כוח זה הוא כוח התשובה.
תשובה הוא לשון לשוב, הנשמה שבה לכור מחצבתה, המקום שבו הקיום שלה, המקום שבו יש לה חיות, שם היא מאירה, שם היא יושבת, מקומה הוא שם.
הקב"ה מקומו של עולם. קיום העולם הוא הקב"ה, והיכולת לראות זאת בחוש ולהביא זאת לגילוי בפועל, זה התשובה-עצם הקיום. מצב שבו החלק הנשמתי שבבריאה עדיין נמצא, ובכוחו לגבור על החושך הרוע הגשם והאופל. להביא את הרוע שמציאותו תגלה מעצמו שיש כאן ייחוד השם, שהוא הקיום היחיד של הבריאה.
אדם הראשון קודם חטאו היה מושלם מצד עצמו, אך כיון שהיה קיים מציאות של רוע בבריאה, אומנם זה היה מחוץ לו והבריאה עצמה לא נפגמה, כיון שעוד לא היה מציאות של מעשים רעים, מ"מ הוא היה צריך לבטל את המציאות של יכולת הרוע וזה ע"י שיאכל מעץ החיים ולא יאכל מעץ הדעת. 'לעבדה ולשמרה'.
אם אדם הראשון היה עושה זאת ולא היה חוטא, הבריאה כולה ובכללה הוא היו מייחדים את הקב"ה, ומציאות הרע שהייתה מתבטלת ע"י זה. היה מגלה ע"י ביטולו את ייחוד השם בבריאה והאדם היה משיג בשכלו בהכרתו וברגשותיו בחושו ובמציאותו את ייחודו וע"י זה הבריאה הייתה באה לתכליתה. שתכלית הבריאה הוא גילוי ייחוד השם.
אדם הראשון נוצר עפר מן האדמה, יחד עם וייפח באפו נשמת חיים ויהי האדם נפש חיה. האדם יש בו וייפח באפו – מאן דנפח מדיליה נפח. דבר שהיה במקום של מדיליה חצוב תחת כיסא הכבוד, ירד לאדם ואף ההארה שהייתה בו כשהיה מדיליה פחתה כאשר היא נזדווגה לעפר מן האדמה. אומנם עקבו של אדם הראשון האירה יותר מגלגל חמה וזה כיון שנשמתו האירה וזיככה את גופו הגשמי, אך מ"מ היה זה פיחות מדרגתו כשהיה תחת כיסא הכבוד.
אדה"ר כשנברא קיבל את היכולת לשוב לאותו מקום של שלמות שהיה בה מקודם, לשוב לתחת כיסא הכבוד. הוא קיבל את היכולת לגבור על מציאות הרוע ולהוכיח ע"י ביטולו של הרע שאין עוד מציאות מבלעדי הקל, וע"י זה היה חוזר לשלמותו. אותה יכולת נקראת תשובה.
תשובה זה לשוב ולדבוק בקב"ה כמו שהיה קודם מציאות הרוע, וזה כוחה שמבטלת אותו. לכך תשובה נבראה קודם בריאת העולם כיון שהוא האמצעי והדרך היחידה בה העולם יוכל להתממש ולהגיע לתכליתו, רצונו של הקל, כיון שאין האדם מתוקן אם מצד עצמו יש לו זכויות והוא מעולם לא בחר ברע, כגון אדה"ר קודם שחטא. כיון שמציאות של רוע בעולם מעכב את גילוי הייחוד שהוא תכלית הבריאה, ואדה"ר היה צריך לבטל את הרוע והכלי שניתן לו לבטל את הרוע ולשוב אליו זו התשובה. תשובה עיקרו של בריאה הוא.
תשובה מבטלת את הרע ע"י גילוי ייחודו בו בעצמו בפנימיותו. שמכיר בכך שאין באמת רוע והכל הוא מהקל, וע"י זה בעצמו מתבטלת מציאות הרע שיש, וזה כיון שאין באמת רוע, רוע הוא עשן 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה', מציאותו קיימת רק במקום שבו איננו רואים את ייחודו, מקום שבו השגתנו בנכון באמת ובטוב מוגבלת מחמת ההסתר שייצר אך אם נראה את ייחודו מייד יתבטל הרע, ומעצם הביטול משיגים יותר את ייחודו ועולים למדרגה גבוהה יותר.
כוח התשובה הוא היכולת לדעת את הקל ממקום שפל, וזה שייכות החטא לתשובה שהרי החטא הוא מהמקום של הרע וההסתר וע"י ששב ומגלה את ייחודו מתבטל החטא את הייחוד ולחזור להשגה בקל כאותו שהיה קודם הירידה במדרגה וזה מבטל את הרע שנוצר מהמקום של המדרגה הנמוכה.
והוא מתבטל כיון שהאדם שהרע נמצא בו, זה נמצא רק במקום של ראייתו, רק בדמיונו, שהאדם חושב על הרע למציאות שהרי הוא אינו מציאות אמיתית אלא זה נראה כך מחמת שהאדם נמצא בהסתר, אך כשרואה את המציאות בצורה אחרת, בצורה של ייחוד השם מה שחשב ומה שהיה נראה לו במדרגתו הנמוכה אבדה, כיון שהיום הוא רואה אחרת את המציאות.
היום הוא רואה שאין רוע באמת הוא רואה שהרוע בא כדי שנשיג את ייחודו וממילא מה שהרוע היה אצלו התבטל כיון שהיום אין את הרוע מצד מציאות בפנ"ע אלא שהכול מגיע מצד הקל. וע"כ שהרע היה קיים רק לגביו כיון שאין לרע מציאות לא במקום של הסתר, וההסתר היה בו, היום אין אצלו רע כיון שאחר התשובה הוא לא נמצא במצב ובמקום של הסתר כי אם במצב ומקום של ייחוד השם מקום שבו אין מציאות של אותו רע שהיה קודם.
תשובה הוא כוח הנשמה הרוחנית לגבור על תאוות הגוף הגשמי כוח האור לגבור על החושך והטוב לגבור על הרע. תשובה מכפרת על חטאים אך אין התשובה עיקר עניינה עבור החטאים, אלא אף קודם מציאות החטא, כיון שזהו כלי הטוב לחזור לטוב שהיה בו מקודם.
הבריאה שורשה הוא הסתר שיוצר יכולת למציאות של רוע בעולם ותפקיד האדם הוא לגלות את הייחוד ולבטל את ההסתר וממילא יתבטל הרע. לעתיד לבא יישחט השטן. זה ע"י גילוי ייחודו 'ביום ההוא יהיה ה' אחד' לא יהא הסתר, וכיון שכך מייד 'כל הרשעה כולה כעשן תכלה' הרשעה שהיא עשן תתברר לכולם כעשן, כולם יראו זאת.
השטן בגימט' שסד כיון שאינו שולט ביום כיפור יום שאנו מגלים את ייחודו. ע"י התשובה שלנו. וע"י שמטהר אותנו. כמו שכתוב 'מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'. ולשון הרמב"ם 'עיצומו של יוה"כ מכפר עם התשובה', אותו עיצומו של יום שמכפר ומטהר, מבטל את השטן. בר"ה מבלבלים את השטן ע"י התקיעות. התקיעות ממליכות את הקל עלינו והשטן אין לו פתחון פה לשטון כיון שההסתר התבטל במידה מסוימת ע"י המלכתנו של הקל עלינו. קול שופר של ר"ה הוא קול שופרו של משיח. שופר של המלכה, שופר של 'תן מלכותך עלינו' 'הופע והנשא עלינו לעיני כל חי'.
וכן שופר של מתן תורה שכוח אותה המלכה גרם לכך שבטלה זוהמתן, אותו זוהמה שנכנסה ביצור האנושי בפיתוי חווה ע"י הנחש, גופה נעשה חומרי ומגושם. ממצב של עקביו של אדם שמסנוורות גלגל חמה, מרגליו בארץ וראשו מגיע השמיימה, הנמיכו הקב"ה למאה אמה. נשמתו קודם החטא האירה את גופו זיככה את ה'עפר מן האדמה' והפכה אותו 'לנפש חיה', נפש חיה שהיה עקבו – הדבר הפחות ביותר בגופו מסנוור את החמה, ראשו בשמיים לא קשור לחומר מובדל ומופרש משם לגמרי.
הנמיכו למאה אמה- פירוש שהוא נכנס לעולם ומושגים של מידות -חומר, של גשם, [הארון אינו מן המידה, כיון שהוא היה במקום של חיבור השמיים וארץ, הוא לא היה בארץ. ולכך לא היה לו מידה, וכך גם היה אדה"ר קודם החטא]. מקודם לזה הוא היה מובדל מזה ולא היה לו מושגים של מידות וגבולות ואחר החטא הוא ירד משם. מהמקום של ההסתר שהתגבר, הנשמה יותר מוסתרת ופחות מאירה כבר אין את עקביו שמאירות. ה'עפר מן האדמה' גבר על 'וייפח באפיו', גבר ממקום של הסתר.
אחר מתן תורה כלל ישראל גילו את ייחודו של הקל ובטלה זוהמתן, הם חזרו להאיר יותר מגלגל חמה, ראשם היה בשמיים הם יצאו ממקום של גשם מאמות מידה. בטלה זוהמתן, זוהמה וארס של הסתר של גשמיות שהאדם נעשה גשמי, והמלכתם ע"י הכלל ביטל את זה, ביטול ההסתר ביטל את הזוהמה.
גילוי הייחוד החזיר אותם להיות כאדם קודם החטא אדם שהוא נפש חיה. דבוק במקור החיים. אדם שאינו יכול למות כיון שאין בו את זוהמת ההסתר אין בו את הניתוק יש בו רק חיות חיבור לחי. כאדם האוכל מעץ החיים וחי לעולם. דור דעה יצר הרע לא שלט בהם כיון שהם היו במקום של גילוי הייחוד לא במקום של הסתר, אין קיום של יצה"ר במצב של גילוי ייחודו.
משה רבנו קרן אור פניו גם אחר החטא כיון שאצלו לא נתבטל הארת הייחוד ממעמד הר סיני, כיון שהוא היה כלל בפנ"ע הוא היה ה'שישים ריבו בכרס אחת'. ייחוד השם במלואו הוא רק מצד כלל ולא מצד היחיד, כיון שאין יחיד נידון בפנ"ע.
יחיד השייכות שלו וההסתכלות אליו היא איך הוא בכלל, וגילוי הייחוד הוא בכלל, איך הכלל רואה את הקל, אם בגילוי, כך היה במתן תורה ולכך בטלה זוהמתן, או בהסתר ובזוהמה.
ביו"כ אנו מייחדים אותו מצד הכלל, אך אם אין הכלל מייחדו ואף הייחוד של הכלל אינו ייחוד שלם, לכך צריך את 'וטיהרתי אתכם'. כיון שאנו מצידנו איננו יכולים להמליך אותו ולייחדו בשלמות, אנו שבים בתשובה כפי כוחנו. ואתה מלך חנון ורחום הזה עלינו 'מים טהורים וטהרנו'. גלה אתה בעצמיך את ייחודך 'גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה'. וזה הנמצא ביו"כ שהקב"ה מגלה כבודו עלינו אם אנו עושים תשובה.
היחיד שעושה תשובה זוכה לייחוד השם שהקב"ה מגלה. אין בכוח היחיד לגלות את הייחוד בצורה של יחיד כי אם בצורה של כלל, אך היחיד יכול לקבל הארת ייחוד מהקב"ה באם הוא עושה תשובה. וזה עניין האחד מעיר ושניים ממשפחה אם הגאולה תהיה ע"י גילוי הייחוד מצד הקב"ה כיון שאז אין הכלל ראויים מצד הכלל ורק יחידים יכולים לקבל את הארת הייחוד. משא"כ אם הגאולה באה מתוך הכלל המגלה בעצמו את ייחוד השם היחידים יגאלו בתור חלק מהכלל ואף כאלה שאינם ראויים מצד בפני עצמם בתור יחידי, כיון שהוא אינו יחיד לעצמו אלא יחיד בכלל הוא ייגאל מדין הכלל.
שבט לוי לא נשתעבד למצרים מחמת שהמצרים באו מהחומר, שורשם היה מההסתר והרע, ושבט לוי היו קדושים ומובדלים מהחומר ואין בחומר יכולת לשלוט בקדוש כיון שהוא מובדל מזה וזה לא קיים אצלו. לא היה מציאות של מצרי – חומר אצל שבט לוי כיון שהם היו קדושים חיבורם היה למקור החיים, לא היה גבם שייכות של הרע [ואף שלא היו כלל, מ"מ במקום של היחיד, שם לא היה בהם שיעבוד. אך הם לא הצליחו לגאול את ע"י ממצרים ע"י זה, כיון שהם לא באו ככלל]. כך גם משה ואהרן יכלו לצאת ממצרים, כיון שעבורם זה לא היה 'מיצר ים', הוא לא היה שייך לגבם, הם יכלו לצאת ולבא.
'מיצר ים' היה באדם שהיה בדרגה רוחנית שפלה, דרגה של 'מיצר ים'. ולכך עם ישראל, שאר השבטים נשתעבדו למצרים, וכן לא יכלו לצאת ממצרים כיון שהם היו בתוך אותו 'מיצר ים', שהוא כמו שמפורש בחז"ל מ"ט שערי טומאה. ורק כאשר טהרו ומלו עצמם והקריבו קרבן פסח ועשו הציוויים שציוום הקל, יכלו לצאת ממצריים, כיון שהוא כבר לא היה מיצר עבורם יותר. יותר לא היה את המחסום.
וכן מה שנא' שאחר שהתחילו המכות פחת בהם השעבוד, הוא כיון שהתחילו להיבדל מהעולם הזה ולהידבק בו כבר מתחילת המכות והיה זה קמעה קמעה, כיון שאין זה יכול להיתפס מייד ע"י בנ"א, עד שיצאו מגלות טומאה וחוסר קיום, לגאולה הוא דביקות במקור החיים.
עם ישראל יכולתו לגלות את ייחוד השם בחוש, בו בעצמותו בתוך תוכו של האדם. בשונה מאומות העולם שיכולתם לגלות זאת רק בשכלם. גילוי בחוש הוא שעצם תחושת הקיום עצמותו של האדם הוא מונע בידי כוח אלוקי, 'לא כוחי ועוצם ידי', 'כי אם ה' א-ל-היך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', הכוח הוא הקל אני שליחו וגם זה מכוחו, הוא נותן 'כוח' ונותן 'לעשות'. אין אני שעושה אין אני שפועל. זה דבר שאחר עבודה רבה מצד האדם הוא יוכל להרגיש זאת בחוש. ולחיות בצורת חיים כזו החשה שהכול זה הקל.
נשמת עם ישראל כך היא נבראה, אין לה שום קיום אחר כל קיומה הוא בכזה דביקות ומופרשות, מההסתר שיש בחומר.
לכך מרובות הצרות עשרת מונים מכל עם אחר, כיון שאם אנו יוצאים מהמערכת שבה קיומנו, מערכת של חיבור, חיי עולם, הרגשה חושית של א-ל-הות בכל ישותנו, למערכת של ניתוק חומר והסתר אין לנו שם קיום, כיון שבשונה משאר האומות שהשגתם בייחוד הא-ל-הות הוא בשכל והם אינם יכולים להיות במערכת של חיבור לדבר עצמו דביקות.
קיומם של האומות הוא בעולם הזה עולם של חומר ורוח, עולם שיש בו השגות שכליות עמוקות וגבוהות, חכמה בגויים תאמין, אך לא מעבר, אין בינה ודעת. תפיסה מצד חוץ לא מצד חיבור, לא תפיסה בעצם הדבר, מתוך הדבר.
אם עם ישראל יחיה בכזאת מערכת, הוא יאבד את מציאותו, כיון שאין לו קיום בכזה מקום, אין לו קיום מתפיסה של חוץ. כל הקיום של עם ישראל הוא מצד החיבור והחוש, לא מצד השכל, ואם לא יהא ח"ו חיבור, אם לא נדע את בוראנו, נאבד את קיומנו ח"ו. ולכך כאן בעוה"ז יש לע"י יותר צרות מכל עם מצד מה שאי"ז מקומנו ואם התרחקנו קצת מצד הרגשתנו בחוש, מייד מרגישים אנו את הניתוק שלנו ממקום חיותנו וזה הצרות.
הצרות הם התרחקות היחיד מהכלל ישראל, הכלל לעולם יהא בחיבור ודבקות. אין מציאות אחרת של כלל ישראל. הכלל לעולם יהא מקודש ומופרש ומובדל מהעולם. כלל ישראל שייך לעולם רוחני, לדביקות בקל, לכך ישראל נקראו קדוש, 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה'. כלל ישראל אין לו קיום לא בצורה של ק'. [כמו שאמר ה' למשה בחטא העגל 'הרף ממני ואשמידם'. כיון שחטא העגל ניתק את כלל ישראל ממקור החיים מקב"ה. ומשה ענה שכיון שהוא כלל בפנ"ע הוא יכול להציל את ע"י.].
תפקיד היחיד הוא להיות במערכת של אותו כלל. להיות במערכת של ק', פרוש ומובדל מהחומר, החומר הוא רק עבור עבודתו שיעזור לו להיות דבוק בו יתברך, לא בשביל עצם הדבר. אדם שחי עם החומר, עבור החומר, הוא מנותק מאותו קיום של הכלל, וממילא הוא עצמו אין לו מקום של קיום.
היכולת בעולם החומר להשיג האלוקות בחוש מה שאין בכוח אומות העולם, הוא כיון שיש לנו נשמה ממקום יותר עליון ממקום של חיבור ודעת, מה שאין להם. היכולת לפעול עם הנשמה כאן, הוא כוח התשובה אשר מבטלת את החומר וההסתר.
לכך גם מקומו של עם ה' הוא בא"י כיון שא"י הוא מקום ש'ארץ אשר עיני ה' א-ל-היך בה מראשית השנה עד אחרית השנה'. א"י הוא מקום עם פחות הסתר משאר ארצות שם אפ' להרגיש יותר בחוש את הקל. בא"י הבריאה תבוא לתכליתה ע"י הייחוד שאפ' לגלות רק שם, לכך הנבואה הייתה שורה על הנביאים רק בא"י כיון שרק שם היה חיבור לקב"ה ברמת נבואה.
לכך גם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, והוא כיון שהוא יכול להגיע לחוש יותר שלם של הייחוד ע"י שיעלה לא"י והוא אינו עושה זאת, וזה דומה כמי שאין לו עליו אלוק. ולכך ג"כ עניין המצוות הוא רק בא"י ולא בחו"ל, שהרי מה שמקיימים את המצוות בחו"ל הוא רק מצד שלא יהיו בעיניך כחדשות כשנשוב, כמו שמפו' בחז"ל, כיון שאין מקום לעצם המצווה כשהיא לא במצב הראוי, והמצב הראוי של מצווה הוא של ע"י בא"י. מצווה בחו"ל מצד עצמה אין בה עניין והיא כמו מצה וסוכה בשאר ימות השנה, שאי"ז זמנם, מכיוון שאין היום השפעה מצד המעשה הזה שייחד את שמו בקרבנו, במצווה שאינה בזמנה. מה שמצווה מייחדת אותנו ומדבקת אותנו לקל הוא רק בזמן או בהשפעתו שמתאים לכך, ובחו"ל אין זה המקום אשר בו יש לעשיית המצווה יכולת לקרב אותנו אליו מצד עצם הדבר, רק מצד שלא יהיה בעיננו כחדשים, וזה שנישאר עם מה שהיה לנו.
גלינו מארצנו כיון שהיינו חומריים, שקענו בחומר, וא"י אשר היא רוחנית שעיני ה' בה, הקיאה אותנו. נתקיים מה שנא' 'ולא תקיא הארץ אתכם'. וזה כיון שהיא מובדלת מחומר, וחומר לא יכול להתקיים שם.
אומנם תשובה היא היכולת לשוב, אך הדרך הוא ע"י התורה. התורה משיבה את האדם לבורא. 'השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה'. כך תפילתנו ג"פ ביום בימות החול. 'תשובה שלימה' היא תוצאה של 'השיבנו לתורתך'. התורה היא ההשפעה הגדולה ביותר שהבורא השפיע בעולמו כדי להידבק בו. מצוות הם כדי שהאדם יוכל להיות מחובר לתורה שמחברת לקב"ה. 'קדשנו במצוותיך ותן חלקינו בתורתך'. המצוות מקדשות אותנו מפרישות אותנו מעולמנו החומרי, ועי"ז אנו יכולים לקבל את חלקנו בתורתך. שהוא מביא ל'שבענו מטובך', שמביא ל'ושמחנו בישועתך'. ישועה הוא עצם החיבור. שפניו אלינו.